בדרכו שלו: דמאר דרוזן הפך למפלצת
בצילו של ראסל ווסטברוק, מתחת לאף של כולנו ובלי לזרוק או לקלוע שלשות כמעט בכלל, הגארד של הראפטורס מנפק את אחת מפתיחות העונה הטובות שראינו בתקופה האחרונה. פלא שאוהדי טורונטו שואלים את עצמם שוב האם הוא ולאורי יוצרים את הקו האחורי הטוב בתולדות המועדון?
שלושה משחקים, 111 דקות, 78 זריקות, 105 נקודות. דמאר דרוזן פתח את עונת 2016/2017 בלי להשאיר עקבות, עם שלוש הצגות אישיות אדירות שהספיקו לשני ניצחונות של טורונטו, ושמו אותו חזק במצעד פתיחות העונה המרשימות בכל הזמנים. "חטאו" היה אחד: הוא שכח לקלוע שלשה בדרך.
ואז הגיע המשחק מול וושינגטון, הרביעי שבו דרוזן קלע יותר מ-30 נקודות. רק בו הגיעה הצליפה הראשונה שלו העונה מחוץ לקשת. סיבה מספיק טובה בשביל קייל לאורי, חבר ואח, לצאת ל'מתקפה'. "עכשיו אף אחד מכם לא יכול להגיד שהוא לא קלע שלשות", אמר לעיתונאים, "הנה, הוא על 1 מ-2. 50 אחוז. עכשיו מה? הוא גם קלע 40 נקודות וגם קלע שלשה. מה אתם הולכים להגיד הפעם?".
גם את לאורי הדיסוננס בין האדישות הציבורית היחסית כלפי דרוזן (או מה שמרגישה כמו אדישות) לביצועים שלו בשטח קומם, כנראה. גם הוא ידע שמדובר אולי בכוכב ה-NBA הכי לא מוערך כרגע, בטח כשמתבוננים בהשתאות במספרים הבלתי נתפסים שלו מאז שהגונג הראשון נשמע.
זה בדיוק הזמן לשלוף מהמגירה הקרובה למחשב שלכם את קלישאות פתיחת העונה ותשובות הנגד האוטומטיות - אנחנו רק בחודש נובמבר, זו עונה ארוכה; מול מי הוא שיחק כבר? מי זו דנבר? מי זו וושינגטון?; סטטיסטיקות מתיישרות, הוא לא יחזיק מעמד; ובכלל, מה שווה כל זה אם בסוף יש פלייאוף, ובסוף הפלייאוף יש קליבלנד, ובסוף מה שנשאר מכל השיאים, ציוני הדרך והסטטיסטיקות המורכבות זאת עוד עונה סתמית שנגמרת בלי כלום?
דרוזן חי ונושם את השאלות והספקות האלה כבר תקופה. יש לטענה הזו אפילו דוגמא אקטואלית - ההחלטה של "ספורטס אילוסטרייטד" לדרג אותו במקום ה-46 בלבד ברשימת 100 השחקנים הטובים בליגה. "אני חושב שהוא מונע מזה", הסביר קורי ג'וזף, עוד חבר ואח. ויש סיבה טובה להאמין לו.
אחרי שלושה משחקים שבהם הפגיז 40, 32 ו-33 נקודות הוא הפך לשחקן השני בליגה אחרי ראסל ווסטברוק שקולע 30 נקודות לפחות בכל אחד משלושת משחקי פתיחת העונה, אבל גם למשהו חשוב יותר: לראשון מאז קובי בראיינט ב-2005 שעושה את זה בלי לקלוע אפילו פעם אחת מבחוץ. אחרי הניצחון האחרון על אוקלהומה הוא הכניס את עצמו לרשימה אקסקלוסיבית לא פחות, של כאלה שבשישה מתוך שבעת המשחקים הראשונים של העונה קלעו יותר מ-30 נקודות. יחד איתו, ב-35 השנים האחרונות, היא כוללת שלושה בלבד. לאחד מהם קוראים מייקל ג'ורדן.
וזה לא הכל: הוא ואנתוני דייויס הפכו לצמד השחקנים הראשון מאז וילט צ'מברליין ו-וולט בלאמי ב-1962 – והשני סך-הכל - שמנפקים שתי תצוגות של 40 נקודות בארבעת המשחקים הראשונים של העונה. אחרי 34 הנקודות שלו מול מיאמי הוא כבר קבע שיא מועדון, והתקרב עוד קצת לפתיחת העונה המסחררת של הוד אווירותו מהאייטיז. "כן, שמעתי על זה. ואני לא מאמין", אמר אחר-כך. וגם הודה בכך שמסר יותר מדי בתחילת המשחק.
אפשר למצוא הסבר די טוב לאוסף הנתונים המדהים הזה. כמאמר הקלישאה הספורטיבית, דרוזן פשוט לא ניסה להיות מי שהוא לא, או לעשות דברים שהוא לא יודע. בניגוד למגמה הרווחת בליגה להפגיז מבחוץ ככל שההגנה מאפשרת, הבחור אימץ סלוגן אחר בפתיחת העונה הזו, פחות אופנתי. במקום 'קלע לשלוש כפי יכולתך', דרוזן הלך על 'זרוק לשתיים כפי יכולתך'.
דרוזן אף פעם לא אהב את קשת השלוש, ופילוח הזריקות שלו בפתיחת העונה מדגים זאת. בשבעת המשחקים האחרונים הוא שחרר 24.1 כאלה בממוצע (מוביל את הליגה באספקט הזה), כמעט שבע יותר בהשוואה לכמות הזריקות שלו בעונה שעברה. מה שמיוחד כל-כך בנתון הזה הוא העובדה שמספרי הזריקות שהוא לוקח לשלוש (1.7) או הקליעות מהטווח הזה (0.3) כמעט לא השתנו.
הוא רק רוצה לזרוק
ויש עוד כמה דרכים, קצת פחות גלויות, לבחון את התהליך שעובר על דרוזן כשחקן שלם - אפילו דרך כמה מפגשים לא מחייבים. הנה אחת מהן: בעונה שעברה, למשל, דרוזן לקח בממוצע 12.5 זריקות שנחשבות ללא פנוית או מאוד לא פנויות, כלומר תחת הפרעה או שמירה משמעותית של שחקן הגנה. הוא קלע 5.6 מהן בממוצע. העונה דרוזן לוקח 17.6 זריקות מסוג כזה, וקולע 10.0 מהן בדרך ל-34.1 נקודות בממוצע (מקום ראשון ב-NBA).
בכל הקשור לזריקות לשתיים דרוזן כמעט הכפיל את התפוקה שלו, מ-15.8 בעונה שעברה ל-22.4. הוא קולע ב-51.8 אחוזים זריקות מחצי מרחק, לעומת 38 אחוזים בעונה שעברה. קל לזקק מתערובת המספרים הזאת מסקנה מובהקת: הוא פשוט מנסה יותר, וגם מרגיש הרבה יותר בנוח בתוך הפאזל של טורונטו, שכמעט לא השתנה לעומת אשתקד. אופן ייצור הנקודות שלו פשוט שונה באופן מהותי.
והחברים לחדר ההלבשה מחבקים באהבה את לקיחת האחריות המופגנת של דרוזן, שמנותק כל-כך מכל רעשי הרקע שנשמעים מכל מקום בליגה. רחוק מעיוותי הפנים המבהילים של ווסטברוק, תנועות הידיים של לברון ג'יימס ומשחקי מגן השיניים הילדותיים משהו של סטפן קרי, דרוזן חי לו על כוכב אחר, רק הוא, השקט שלו והזריקות הכי מושמצות בתחום. לכו תסבירו לו שהן לא יעילות, ושעדיף שינסה כבר לקחת צעד אחורה ולקלוע שלשה.
"הוא משחק ברמה אחרת עכשיו", פירגן לו לאורי אחרי הניצחון על הנאגטס, "הוא עושה את החיים שלי הרבה יותר קלים, ואני חושב שאת החיים של כולם". ומה היה לדרוזן להגיד על הדירוג הלא מחמיא של ספורטס אילוסטרייטד? "לא שמתי עליהם קצוץ אז", אמר דרוזן, "ואני לא שם עליהם עכשיו". פשוט ונהיר כמו הכדורסל שלו.
דרוזן משחק נהדר, טורונטו מנצחת, ודוויין קייסי כבר הסביר "שאנחנו יכולים למסור את הכדור 15 פעמים בהתקפה, אבל בסוף היום, אנחנו רוצים את הכדור בידיים של השחקנים הכי טובים שלנו", רמז לכך שלא יעז לסרס יכולות התקפיות כל-כך טובות, בטח לא כשהן באות לידי ביטוי בצורה מושלמת כל-כך. הוא לא "אידיוט גמור", כפי שהוא בעצמו העיד. והוא מעריך מה שיש לו ביד.
וזה מה שנפלא בתמהיל הנוכחי של טורונטו, זה שהפך אותה בעונה הקודמת לאחד מסיפורי ה'מים שקטים חודרים עמוק' הכי יפים בליגה. הוא לא נגמר בשבירת נאחס היסטורי, לא בדמעות של אושר צרוף, לא בשמחה עילאית. אבל הוא זימן מראות נהדרים ולא מובנים מאליהם של קהל עצום ונלהב צופה במשחק על מסכי ענק מחוץ לאצטדיון מפוצץ, או ביציעים גועשים שמצליחים לדחוק את קליבלנד לפינה בגמר המזרח, גם אם רק לכמה רגעים. הוא הפיץ את הבריזה הנעימה של טורונטו לכל עבר.
דמאר דרוזן וקייל לאורי היו אחד מצמדי הגארדים הטובים בליגה בעונה שעברה, קו אחורי קטלני שלא מוכרח לזרוק שלשות או לקלוע אותן בכמויות מסחריות כדי להיות רלוונטי מול קווים אחוריים מקבילים שחיים משלשות. הכדורסל שלהם היה אחר, אפילו קצת אפרפר, אבל יעיל וקטלני כמו זריקת רעל. הם כבר כונו "רוצחים" על-ידי מאמן ברוקלין הזמני טוני בראון, הרגו ברכות, הפכו לצמד הגארדים הראשון של עיר מארחת אולסטאר מאז ג'רי ווסט וגייל גודריץ' ב-1972 שמקבלים הזמנה לאירוע.
אז נכון, בפלייאוף היו אלמנטים של היחנקות. בארבעת המשחקים הראשונים מול אינדיאנה, למשל, דרוזן נתקע על 21 מ-71 מחריד מהשדה, ולפעמים כפה על עצמו על התקפות חסרות פואנטה. היה ניגוד בולט בין ההתעקשות שלו לכאורה לחרב לטורונטו את המשחק לפנים הקפואות והאופי הנוח, אבל יותר מהכל חשש שבקיץ, כשיהפוך לשחקן חופשי, יימאס לו, והוא ינדוד למקום אחר.
על-פי הדיווחים ל.א לייקרס כבר נכנסה למצב מרדף, אבל דרוזן המיס את השמועות ושחרר צפירת הרגעה. "תמיד חשבתי על טורונטו", הסביר, "אהבתי מה שנעשה פה, גם כשהפסדנו והיינו איומים. אמרתי שאשאר לאורך התהליך הזה, שאני רוצה להיות האיש שמביא את המועדון לאיפה שהוא נמצא. ברור שלא ארצה לשנות את זה אחרי שהפכנו לקבוצה מנצחת".
אז דרוזן נשאר. ביסמאק ביומבו, אחד מהגורמים להצלחה, הלך לאורלנדו, ובלעדיו דרוזן השתכלל
משחקן שחי פלייאוף ונושם פלייאוף הרבה לפני פלייאוף - לגרסה השקטה והמיוחדת של הסופרסטאר הטיפוסי ב-NBA. אין פלא שהשוואות לווינס קרטר צצות, אין פלא שהדיונים העוסקים בשאלה 'האם לאורי ודרוזן הם שחקני הקו האחורי הכי טובים של הראפטורס בכל הזמנים' חוזרים לשולחן ומתנהלים בווליום גבוה יותר.
ואם תהיה התאמה טובה כל-כך גם בעתיד הנראה לעין בין המשך הווייתה של טורונטו כקבוצה מנצחת להמשך התפתחותו של דרוזן כשחקן מנצח אולטימטיבי, באמת שלא תהיה שום סיבה לדבר איתו על זה שהוא לא ממש קולע שלשות.
לפנייה לכתב/ת 
