הפולש מארה"ב שמשתלט על רצועת החוף בישראל

המטיילים בחופי ישראל בחגי תשרי לא יכלו שלא לשים לב לפריחה הצהובה שמעטרת את רצועת החוף, מאשקלון ועד חופי הגליל. מרבדי הפריחה בוודאי שימחו את המטיילים והנופשים, שראו בפרחים סימן לטבע במלוא תפארתו.

עוד כתבות בזווית, סוכנות ידיעות למדע ולסביבה:

גינה לי בת-קיימא

בין פריז למרקש

זומבים מעופפים  

אך מתחת לסבך הפרחים הצהובים מסתתר סיפורו של צמח פולש, שמשתלט בשנים האחרונות על בית הגידול של הדיונות במישור החוף ומדיר ממנו צמחים ובעלי חיים שחיו בו מימים ימימה. מחקר חדש שנערך על ידי פרופ' מרסלו שטרנברג מאוניברסיטת תל אביב חושף את המנגנון שאפשר לטיונית החולות (Heterotheca subaxillaris) להפוך תוך ארבעה עשורים מצמח שמסייע בייצוב החולות לצמח שפוגע במערכת האקולוגית ונעשים ניסיונות עיקשים להדבירו - בינתיים, ללא הצלחה.

החולות יוצבו בהצלחה רבה, רבה מדי

סיפורה של טיונית החולות מתחיל כסיפור תמים לחלוטין. הטיונית, צמח ממשפחת המורכבים, יובאה לארץ בשנות השבעים מדרום-מזרח ארצות הברית ככלי לעצירת החולות הנודדים, וזרעים מעטים שלה נזרעו בחוף הגליל ובחוף השרון.

בשלב זה של הסיפור יש להזכיר כמה מאפיינים של הטיונית, שחשיבותם תתגלה בהמשך: מדובר בצמח חד-שנתי, שעונת הפריחה בבית הגידול הטבעי שלו נמשכת במשך שלושת חודשי הקיץ, והחשוב מכול - יש לו זרעים קטנטנים ורבים, שהרוח מפיצה ביעילות. וכך, בעוד צמח האם ספון במשתלה בנהריה, הטיונית התחילה להפיץ את עצמה: תחילה לעמק זבולון ולחולות קיסריה, בשנות התשעים למישור החוף הדרומי, וכיום, לאחר כ-40 שנה בלבד - למישור החוף כולו.

הטיונית הפכה לאחד משלושת המינים הפולשים המרכזיים בחופי ישראל (לצד השיטה הכחלחלה והצלקנית הנאכלת), ובזמן הזה היא גם הפכה מצמח חד-שנתי, שמסיים את כל מחזור חייו בשנה אחת, לצמח רב-שנתי. הטיונית פלשה גם לשטחים מוגנים כמו שמורת נחל פולג וחולות ניצנים, ונצפתה בשנים האחרונות אפילו בגולן, ליד גשר בנות יעקב.

(צילום: פרופ' מרסלו שטרנברג, אוניברסיטת תל אביב )

הבעיה היא שצמחי הטיונית יוצרים מרבדים צפופים מאוד, שצמחים אחרים לא יכולים לחדור דרכם. הטיונית מיצבה את עצמה כשליטה יחידה בחולות: היא מתחרה עם מיני הצמחים המקומיים ודוחקת אותם, ומוגדרת ב"ספר המינים הפולשים של ישראל" כצמח פולש שרמת האיום שלו היא הגבוהה ביותר. מרבדי הטיונית מאיימים גם על בעלי חיים חובבי חולות, שהטיונית מחסלת את בית הגידול שלהם.

במשך השנים נעשו ניסיונות שונים של הרשויות לעקור ולהדביר אותה. כריתת צמחים בוגרים אינה יעילה במקרה של הטיונית, משום שהם מסוגלים להתחדש. לכן, סילוק פיזי יכול להתקיים רק בצורה של עקירה בשלבים הראשונים של חיי הצמח, שבהם ניתן לשלוף את השורש כולו. ריסוס בקוטלי עשבים גם הוא אפשרי, אך עלול לפגוע בצמחים מקומיים אחרים. כך נותרו הרשויות חסרי אונים אל מול הטיונית, שהמשיכה להתפשט באין מפריע.

שורשים באורך חמישה מטרים

הצורך להבין טוב יותר את הצמח הפולש שם אותו במוקד התעניינותו של פרופ' מרסלו שטרנברג מהמחלקה לביולוגיה מולקולרית ואקולוגיה של צמחים באוניברסיטת תל אביב. שטרנברג הבחין בפרט מעניין: הטיונית הישראלית פורחת בסוף הקיץ ובתחילת הסתיו, ואילו במולדתה עתירת גשמי הקיץ - דרום-מזרח ארצות הברית - היא פורחת בחודשים מאי-יוני. "שלב הפריחה הוא השלב הקשה ביותר לצמח מבחינת מאזן המים. הצמח צריך להשקיע את כל המשאבים שלו כדי להבטיח את הדורות הבאים", מסביר פרופ' שטרנברג. "במחקר רצינו לפענח כיצד הטיונית מצליחה לפרוח בעיתוי הכי גרוע מבחינת מים - סוף הקיץ בחולות".

כדי להבין את המהפך שעברה הטיונית, היה על פרופ' שטרנברג לרדת לעומק הדברים, כפשוטו: אל מתחת לאדמה. במשך ארבע שנים, במעבדה לחקר השורשים באוניברסיטת תל אביב, גידל פרופ' שטרנברג זרעים של טיונית מישראל ומארצות הברית. תנאי המעבדה אפשרו לנטרל את התנאים הסביבתיים שעלולים להשפיע על התוצאות: הזרעים השונים של הדור הראשון גודלו בדיוק באותה אדמה, הושקו באותם מים ונחשפו לאותה טמפרטורה ומהם נאספו זרעים חדשים.

(צילום: פרופ' מרסלו שטרנברג, אוניברסיטת תל אביב )

למרות תנאי הגידול השווים בדור הראשון, התוצאות של הדור השני היו שונות בתכלית: בעוד שמין המקור של הטיונית הצמיח שורשים שאורכם מטר וחצי, כמקובל במולדתו, הזרעים הישראליים הצמיחו שורשים באורך של לא פחות מחמישה מטרים - יותר מפי שלושה באורכם (!). תוצאה מעניינת נוספת של הניסוי הראתה שתוחלת החיים של הצמח המקומי הייתה כמעט כפולה מזה של צמח המקור האמריקני.

פרופ' שטרנברג מסביר את תוצאות הניסוי בכך שהצמח עבר מוטציה בתהליך אבולציוני מזורז. "הטיונית עברה מיקרו-אבולוציה - תהליכי סלקציה שיכולים להתרחש גם בעשרות בודדות של שנים. השורש העמוק מאפשר לטיונית גישה ללחות ולחומרי הזנה שנמצאים בעומק הקרקע, וכך לגבור על המתחרים - צמחים עשבוניים מקומיים, ששורשיהם לא מגיעים לעומקים כאלה. כך הטיונית מצליחה לפרוח בעיתוי הכי בעייתי מבחינת מאזן המים - לפני הגשם הראשון - ואז לנצל את הגעת הגשם, אשר מפזר את הזרעים, מבטיח את נביטתם ומאפשר להאריך את תקופת הפריחה אף יותר, מפני שהצמח מקבל תוספת מים".

אין מקום למקומיים

בימים אלו טיונית החולות מציגה מחזה נדיר: פריחה צהובה ועשירה, שמושכת אליה מאביקים רבים. אולם יופיו של המחזה מסתיר מאחוריו את הקורבנות שלה - מינים רבים של צמחים ובעלי חיים מקומיים, חלקם ייחודיים לאזור, שנמצאים כעת בסכנה.

לדעת פרופ' שטרנברג המלחמה בטיונית אבודה. אך המלחמה בטיונית היא רק אחת מהמלחמות על עתידם של החולות: הבנייה האינטנסיבית ב-80 השנה האחרונות פגעו ב-70 אחוז משטחי חולות החוף, וכמעט מחצית מהשטחים ששרדו מאוימים היום על ידי בנייה ופיתוח. הפגיעה בחולות מעמידה בסכנה לא רק את המגוון הביולוגי, אלא גם את אקוויפר החוף, שהחולות משמשים לו כמסננת לטיהור מי הגשם.

האם נזכה לראות את נוף החולות על שפת הים בעוד כמה עשרות שנים? לא בטוח. בסיפור הזה אולי יש צמחים מוטאנטים, אבל עדיין אין גיבור על שיציל את המצב - יש רק אותנו.

הכתבה פורסמה בזווית, סוכנות ידיעות למדע ולסביבה