אחד בעקבות אחד / "נקודות משחק"
נדאל ופדרר לא יהיו בו, אבל התנגשות מרהיבה בין המומנטום האדיר של מארי לבין הרצון של ג'וקוביץ' להראות שהוא עדיין הבוס תהיה ועוד איך. כל מה שצריך לדעת לקראת קרב הראש בראש האחרון של העונה בטורניר גמר הסבב בלונדון, שייצא לדרך בראשון
בלי ההוד וההדר של רוג'ר פדרר ורפאל נדאל והנפש הסבוכה של ניק קיריוס, טורניר גמר סבב ה-ATP ייפתח מחר (ראשון) בסימן מאבק ראש בראש שעושה קאמבק, ועוד בגרסה התוססת שחשבנו שאף פעם לא באמת יכולה להיות לו.
הקרב הזה מבטיח לא רק בגלל הפרצופים שיוצרים אותו או מעצם היותו הדובדבן האחרון על העוגה שעדיין לא נאכל, אלא גם בגלל שהאפשרות של המלך החדש לעשות במסגרת האירוע הזה היסטוריה פרטית היא מוחשית מתמיד.
בציר מקביל ליציאה של נובאק ג'וקוביץ' מאיזון – שבאה לידי ביטוי במגוון אופנים לאורך החודשים האחרונים – אנדי מארי ביסס את עצמו בתקופה הזו כאלטרנטיבה אמיתית לשלטון הקרקסי של הסרבי. זה היה לא רשמי ורק חיכה לחותמת שהגיעה במוצאי שבת. מאז ההצלחות האדירות והמרגשות בווימבלדון ובטורניר האולימפי מארי הסתער על ארבעה טורנירים וזכה בהם בזה אחר בזה, בארבעה מפגנים של דומיננטיות טהורה השמורה למעט מאוד שחקנים לאורך ההיסטוריה שדורגו במקום השני.
את הגביעים שהניף בבייג'ינג, בשנגחאי, בווינה ובפריז אפשר לפרוט לאחת הריצות הכי מרשימות שנראו בסבב בעונות האחרונות. לא ברור לחלוטין מה הסיבה שגרמה לנו לקבל אותן באדישות יחסית עד סוף השבוע האחרון; האם זו תחושת סוף הקורס שריחפה באוויר מאז ההישג הענק של סטן ואוורינקה הדועך בארצות הברית, או סתם בגלל שהאיכויות של מארי קצת משעממות אותנו. בתקופה האחרונה הוא התמקצע כל-כך בהפיכת הניצחונות לתארים, ברמה שהשיפור שלו הפך לכמעט מובן מאליו.
מאז ההפסד לדל פוטרו (שהיה לא פחות מדהים מהניצחון עליו בגמר האולימפי המרהיב) בגביע הדייויס הסקוטי דהר ל-19 ניצחונות רצופים (!) – הרצף הארוך בקריירה שלו – תוך שהוא מאבד בכל התקופה הזו ארבע מערכות בלבד. זה נתון יחיד במינו שמלמד על שיפור מנטאלי משמעותי של שחקן שנהג להתערער באופן קבוע מהטריקים של ג'וקוביץ', ובאופן כללי להיות נחמד מדי כשצריך לשלוף ציפורניים.
המדורג ראשון בעולם הטרי עדיין סובל מנפילות מתח ולפעמים כאילו מתעקש להסתבך בכוח מול שחקנים הרבה פחות טובים ממנו, אבל לאט לאט גם זה קורה לו פחות, מה שמקל לו בהרבה את החיים בסבב מול יריבים עיקשים וקשים לפיצוח. גם כשהשחקן מולו צובר מומנטום ונראה כאילו לומד לנצל את העצבים הרופפים שלו, הוא לומד איך לבלום את המפולת בזמן כדי לא להידרדר.
ההתקדמות העקבית של מארי בכל ההיבטים שמה אותו בעמדה שמאפשרת לו לטעון בביטחון: זו הייתה העונה הטובה בקריירה שלי. בשום עונה הוא לא הגיע לשלושה גמרי גראנד-סלאם, ובעונה היחידה שבה הגיע לשניים (ב-2013) לא זכה בשבעה תארים (אז "רק" בארבעה), או ניצח במספר שיא של 73 משחקים (אז 43).
זו גם הייתה העונה הרווחית בחייו, היחידה שבה שלשל לכיסו קרוב ל-11 מיליון דולר רק מטניס. מדובר באמירה הצהרתית חשובה שמקרבת את מארי למכרות הזהב האנושיים שאליהם שאף להידמות, ומוסיפה לו נדבך חשוב בהתפתחות שלו ככוכב של ממש. על-פי סקר שנערך השבוע על ידי ESPN UK, מדובר גם בספורטאי הבריטי הכי מצליח אי פעם.
אבל זה בדיוק הזמן להדבקת שתי כוכביות קטנות-גדולות להררי הסופרלטיבים וההישגים הקטנים הללו. ראשית, אי אפשר שלא להתייחס לפיל הלבן הענק שעומד במרכז החדר – המאצ'-אפ המקולל מול ג'וקוביץ'. בפעמיים שבהן השניים נפגשו בגמרי גראנד-סלאם העונה, זה נגמר ב-1:6 מצטבר ומוחץ במערכות. מארי השיג מולו רק 'וי' אחד העונה מתוך ארבעה משחקים, בדרך לגביע שלו ברומא.
במלחמה על אחד מהיעדים שסימן לעצמו כשהתחיל לשחק טניס (לעלות למקום הראשון), מארי ניצח. זה לחלוטין לא המצב בקרבות מול הנמסיס הספורטיבי הכי גדול שלו מאז שהתחיל לבסס את מקומו בצמרת. מול הסרבי המאזן עומד על 13:2 מדהים מאז גמר ווימבלדון 2013. ובדיוק בגלל זה הטורניר הקרוב יהיה מעניין כל-כך.
השנה הגדולה בקריירה, נקודה
הזכייה של מארי בווימבלדון הראתה שהוא יודע להתמודד עם הלחץ הכרוך בעצם היותו פייבוריט, כפי שהזכייה בטורניר פריז והניצחון על תומאס ברדיך בפרט (שבו נחלץ מ-6:1 ל-9:11 ענק בשובר השוויון והציל שבע נקודות מערכה) הוכיחו שהוא לגמרי בשל להיות במקום שבו הוא נמצא כרגע.
אבל לא זו ולא זו ענו על השאלה האם מארי המשופר והמשתפר של 2016 יכול לג'וקוביץ' כפי שיכול היה לו לפני יותר משלוש שנים בווימבלדון, במפגש הזכור ביותר מולו. זו עדיין תעלומה. התשובה שאנחנו יכולים לקבל עליה בטורניר הזה היא שהופכת אותו למרתק, דווקא מפני ששני הצדדים מגיעים לעימות אפשרי ביניהם במגמות הפוכות.
הכוכבית השנייה בנוגע למארי מתמזגת באופן מסוים לראשונה. לאורך כל התקופה הנהדרת האחרונה שבה צמצם פערים מג'וקוביץ', לא נכון לסקוטי אפילו יריב טופ 10 אחד. הניצחון האחרון שלו על יריב מהעשירייה הראשונה היה באוגוסט על מילוש ראוניץ' בחצי הגמר בסינסינטי, אותו ראוניץ' שהיה יכול למנוע ממנו עלייה לפסגה אבל פרש מחצי הגמר בפריז.
אפשר רק לדמיין מה זכייה אפשרית באליפות ארצות הברית, שנלקחה ממארי בעקבות הפסד באחד ממשחקי הטניס המעולים של השנה לקיי נישיקורי, הייתה עושה לקריירה הפורחת והמסתעפת שלו. אפשר רק לתאר לאיזה גבהים היא הייתה מעיפה אותו וכמה ביטחון הייתה נוסכת בו. את כל הדברים האלה יכולה לעשות זכייה באליפות הקרובה, ולו רק מפני שתרומתה בעיצובו של מארי בתודעה כשחקן שהכי היה ראוי להפוך למספר 1 קריטית. דווקא משום שמדובר בשחקן השביעי בלבד בשנות האלפיים שמוצא את עצמו על האולימפוס.
האנדי הראשון (והאחרון) שהגיע לגמר אליפות סוף השנה היה אנדי רם, שהיה קרוב יחד עם שותפו ב-2009 מקס מירני מרחק משחק אחד וזוג אחים אחד (הבראיינים כמובן), מהתואר היחיד שיכול למחוק שנה של אכזבות ולהוציא אותך לפגרה קצרה עם טעם של סיפוק אמיתי.
הרקורד של מארי בטורניר הזה הרבה פחות מרשים, ומסתכם בשלוש העפלות (בקפיצות של שנתיים) לחצי הגמר. ב-2008 הפסיד לניקולאי דוידנקו, אז חמישי בעולם, ב-2010 אימלל את החיים של רפאל נדאל בשיאו וב-2012 עשה קולות של מאבק מול רוג'ר פדרר. מאז ההזדמנות להגיע לבאר לא חזרה.
ג'וקוביץ', חבול, פצוע ומרוט ככל שיהיה מהשנה הקשה שעברה עליו (לא רק מקצועית, כנראה), הוא עדיין בעל הבית במפעל. הפיתוי שהוא מזמן באופן קבוע – מעצם היותו "התואר האחרון של השנה" – הוציא ממנו לאורך השנים את הטוב ביותר שלו, והטוב ביותר הזה בדרך כלל הספיק לו. בעונה שעברה הוא הפך לטניסאי הראשון שמשלים רצף של ארבע זכיות בטורניר ב-46 השנים שבהן הוא מתקיים. חתיכת תקדים.
כדי להשיב את הסדר על כנו ולהחזיר את השמפניות של מארי למקררים, ג'וקוביץ' צריך להכניס לארון את הגביע החמישי במאזן 0:5. אם וכאשר הוא והמסורת
המיוחדת שלו בתחרות הזו ייפגשו בגראנד-פינאלה האמיתי של העונה את מארי והשאיפות לקביעות במקומו החדש (וזו משימה מאוד לא פשוטה לאור ההגרלה לה זכה - עם צ'יליץ', ואוורינקה ונישיקורי בבית ג'ון מקנרו) כל שנותר לנו יהיה להכין את הפופקורן – ולקוות לסרט המתח האיכותי שאנחנו זקוקים לו כדי לברוח מהדכדוך המסוים על היעדרותם של פדרר ונדאל. אסקפיזם, גרסת הספורט הלבן.
לפנייה לכתב/ת 
