לאבד שני הורים תוך שנה
"אני הייתי זה שפתח את הדלת לשוטר. אני הייתי נציג המשפחה שהיה צריך לנסוע לבית החולים כדי לזהות את הגופה ובמקרה לראות את הסלולרי של אמא שלי מצלצל ועל הקו אחותי שעדיין לא ידעה משום דבר". אביב בורנשטיין על הרגע בו הפך ליתום
אני כבר יותר מעשר שנים יתום מהורים. איבדתי אותם תוך פחות משנה אחת כשהייתי בן 31. אבא שלי נפטר מסיבוך מערכות בגיל 68 וכנראה שאם היו בודקים אותו יותר יסודי, הוא היה חי עוד כמה שנים. אמא שלי נהרגה בתאונת דרכים כשעברה את הכביש עשרה חודשים אחרי מותו.
אני הייתי זה שפתח את הדלת לשוטר ולעובדת הסוציאלית. אני זה שהייתי צריך להודיע לכל המשפחה, כי הם כמובן מודיעים רק לאחד. אני הייתי צריך לנסוע לבית החולים ולזהות את הגופה, ולהיות שם בזמן שאני רואה את הסלולרי של אמא שלי שהיה חצי שבור מצלצל ועל הקו אחותי שעדיין לא ידעה משום דבר.
אין גיל שזה נעשה קל יותר. אין גיל שזה מחליק יותר פשוט בגרון. אתה מתחיל לאט לאט להיאחז בזכרונות, אבל גם הם הולכים ונעלמים לך, לא משנה בן כמה אתה, לא משנה כמה חוויות צברת. נשארות לך תמונות וגם הן הופכות להיות בדיוק כמו הזכרונות, דהויות.
אתה עוד זוכר את מספר הטלפון של ההורים בבית, בדיוק כמו שאתה זוכר את המספר האישי שלך מהצבא, בלי קשר כמה זמן עבר. אתה עוד זוכר תמונות בודדות וחוויות בודדות, אבל זה הולך והופך להיות כהה יותר עם השנים. פתאום מחיים שלמים, אתה מקבל קצת פחות ועם הזמן זה יורד לרמת הטריילר לסרט ובאיזה שלב אתה כבר ממש מגיע לטיזרים קטנים של כמה שניות שיש לך זכרון מההורים שלך.
געגוע למשהו שאני לא זוכר
ואז כשאני מנסה להיזכר באמא שלי, הדבר הראשון שעולה לי לראש זה איך היא שוכבת על השולחן הקר ומחכה שאני אזהה אותה. למה זה הזכרון שיש לי? אני מנסה להיזכר בימים שהייתי יושב עם אבא שלי ורואה כדורגל או סתם משחק טניס מווימבלדון בערוץ הראשון, אבל אני זוכר שעשיתי את זה. אני לא זוכר ממש מה היה. אני אפילו לא זוכר את הרגעים האלו שהייתי הולך איתו בהדר הכרמל שבחיפה והוא היה קונה לי שם באיזה דוכן מיץ בכל מיני טעמים. אני זוכר שהיה שם מיץ, אבל אני לא זוכר מעבר לזה.
אני מנסה לגעת בזכרון הזה שלי, מנסה להיזכר בטעם של אוכל של אמא, אבל אני לא זוכר הכל. הטעמים מטשטשים עם הזמן. אני אפילו לא זוכר את כל המנות שהיא הייתה מכינה. הרבה פעמים אני מנסה לשחזר חלק מהמנות שאני זוכר, לפעמים בהצלחה, אבל אף פעם אין לזה את אותו הטעם כמו היד של אמא שלי. עברו כל כך הרבה שנים, שאני כבר לא בטוח שאני אוכל לזהות את הטעם הזה גם אם אטעם אותו שוב.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
כן יש לי געגוע, אבל הוא הופך להיות געגוע למשהו שאני כבר לא כל כך זוכר. הופך להיות געגוע לתקופה שהייתה, לשיחת הטלפון היומית שהייתי מקיים איתה. לא משנה שיכלה להיות שתי דקות, אבל כשאני חושב על השיחה הזאת היום, היא נשמעת לי כאילו הייתה ארוכה הרבה יותר, כאילו כל פעם דיברנו שעות בטלפון.
כשאתה מאבד מישהו אהוב, נשאר לך חור בהתחלה. החור הזה הופך להיות עם הזמן צלקת. אתה ממשיך בחיים, כי הם ממשיכים, אבל כמו כל צלקת, העור כבר לא חלק באותו המקום. אתה לפעמים שם את היד במקום של הצלקת ומרגיש, זה לעולם לא יהיה שוב כמו פעם ועם הזמן אתה זוכר איך זה היה פעם.
לאחרונה יצא לי לעבור הרבה ליד הבית שהיה של ההורים שלי בחיפה. זה היה נוף ילדותי. משהו בי אומר לי לעצור ולראות מה קורה שם, קצת להסתכל על הבית, אולי לעלות במדרגות ואולי אפילו לדפוק על הדלת של מי שגר שם עכשיו. אולי זה יזכיר לי עוד דברים, אולי זה יעיר עוד קצת את בלוטות הזכרון. אבל מכיוון ואני קצת רגשן, אני מפחד קצת שלא אוכל לשלוט על הדמעות שלי, אז אני מגניב מבט שאני עובר וממשיך לחיים שלי. נוגע בצלקת, אבל מפחד לגרד אותה. אולי הכתיבה הזאת היא הגירוד המקסימאלי שאני יכול לעשות.
מוות של אדם קרוב קשה בכל גיל אבל איך מסבירים לילדים על מוות? צפו:
לפנייה לכתב/ת 
