מסלול השטח הראשון שלי - עם שיתוק המוחין

חבר עמותת "אתגרים", איליה מרין בן 29 מירושלים, המתמודד עם שיתוק מוחין מלידה, מספר על חווייתו מריצת השטח הראשונה שלו במסגרת מרוץ "חבר", שהתקיים לאחרונה בפארק אריאל שרון

איליה מריןפורסם: 23.11.16 , 09:38

קוראים לי איליה, אני בן 29 ומתמודד מלידה עם שיתוק מוחין. התחלתי לרוץ לפני 4 שנים כדי לשפר את ההליכה שלי, כחלק מהאימונים לקראת המסע אל הר הקילימנג'רו (יחד עם עוד 6 חברי עמותת "אתגרים") הריצה וההליכה תמיד היוו אתגר בשבילי, והיה נדמה לי כענף ספורט שהוא לא בשבילי.

אני זוכר שבמרתון ירושלים הראשון שהשתתפתי בו לפני קצת יותר מ-3 שנים "רצתי" (כלומר הלכתי) חמישה ק"מ. המסלול עבר ליד בית הספר התיכון בו למדתי, ונזכרתי שימים האלו לא פטור מלהשתתף בשיעורי ספורט, וזו הייתה סגירת מעגל מיוחדת בשבילי.

הרגשתי שההצלחות מגיעות

עם הזמן והאימונים במסגרת הקבוצה של "אתגרים", הרגשתי שההצלחות מגיעות. קבוצת הריצה הפכה עבורי ממקום שבו אני מתאמץ מאד להוכיח ש"אני יכול", למקום שבו אני מממש את עצמי. שעת האימונים של הקבוצה ממלאת לי את האנרגיות להמשך השבוע וזאת הודות למתנדבים שתומכים בנו לאורך הדרך.

קבוצת הריצה הפכה עבורי ממקום למקום שבו אני מממש את עצמי

לפי שנה וחצי במירוץ הלילה בירושלים החלטתי יחד עם אחת המתנדבות, לקחת אתגר ולעלות מחמישה לעשרה קילומטרים. זה היה אתגר גדול מדי וקיצרנו את המסלול וסיימנו "רק" 8 ק"מ כשחלקם הגדול בהליכה.

המשכתי גם במרוצים האחרים: עשיתי 5 ק"מ אבל הרצון לעלות ל-10 לא דעך. כך עשיתי אתמירוץ "חבר" בשנה שעברה כשסיימתי בו 5 ק"מ רובם בריצה. במרתון תל אביב השנה הייתה קפיצת המדרגה שבה סיימתי לראשונה 10 ק"מ. ללא קיצורים וללא חיתוכים, 10 ק"מ שלמים.

מרגע זה המדריכה אמרה, שמכאן רק ממשיכים קדימה וכל המירוצים הבאים יהיו 10 ק"מ. ואכן מרגע זה המשכתי ועשיתי את מירוץ הלילה בירושלים שבו גם סיימתי 10 ק"מ חלקם בהליכה וחלקם בריצה. בשיא אישי של 1:32.

הפעם חיכה לי מסלול שטח שהיה אתגר לשיווי המשקל שלי

בכל המסלולים שעשיתי הריצה הייתה ברחובות ובשבילים מסודרים. במירוץ חבר האחרון גם נרשמתי ל-10 ק"מ, אך הפעם חיכה לי מסלול שטח. מסלול זה היה אתגר לשיווי המשקל שלי, ואכן כשעברנו לשטח המתנדב שרץ איתי נתן לי יד, ועלינו וירדנו את כל העליות יד-ביד.

שעת האימונים של הקבוצה ממלאת לי את האנרגיות להמשך השבוע

בערך אחרי 6 ק"מ החום התחיל להשפיע ונהיה לי קשה, ורק אז עברנו להליכה. באותה נקודה אני הרגשתי משבר קל, שאני סיימתי את מירוץ הלילה בירושלים ופה אני עובר להליכה. אך המתנדב עודד אותי ואמר לי שזה מסלול אחר, שכל הכבוד לי שלא עצרתי והמשכתי ללכת, וזה עזר.

החלטתי שאני ממשיך ללכת ושומר כוחות לעבור את קו הסיום בריצה. וכך היה, הלכנו בערך שלושה קילומטרים עד שיצאנו מתוואי השטח וחזרנו אל מסלול האספלט, בו התחלנו בריצה קלה כדי לשמור כוחות ולסיים את המסלול בריצה.

שמחת הסיום התערבבה עם תשישות מהמסלול

כשניסיתי להגביר לפני קו הסיום, הוא הזכיר לי שאסור להגביר כדי שלא אתמוטט בסוף. וכך כשהוא מכתיב לי את הקצב הנכון, המשכנו וחצינו את קו הסיום. הרגשות היו מעורבים - שמחת הסיום שהתערבבה עם תשישות מהמסלול.

המתנדב שרץ איתי נתן לי יד, ועלינו וירדנו את כל העליות יד-ביד

נקודת השבירה בשטח, נותנת לי את הכוחות והמוטיבציה בשביל לעמוד במטרות הבאות שלי- לסיים מקצה במרתון ירושלים של 10 ק"מ בריצה עד קו הסיום, לסיים את מרוץ השטח בשנה הבאה כולו בריצה, והחלום הגדול שלי ושל מדריכי- לסיים חצי מרתון כבר בעוד שנה וחצי. אני לא מתכוון להרפות עד שאשיג את המטרה הזו.