"בשביל הילדים": זוגות שעברו מהעיר לקיבוץ

אדית ויניב עובדיה (37,38) ושלושת ילדיהם - יובל, שירה ואיתי (2, 7, 10) - החליטו להיפרד מדירתם בבאר שבע, ולעבור לקיבוץ דביר. אמנם הקיבוץ לא כל-כך רחוק משם (מצפון לבאר שבע בסמוך ליער להב), אולם ההחלטה על המעבר של בני הזוג, ילידי העיר ו"עירוניים" בנשמתם, לא הייתה קלה. "העלינו את הנושא כבר כששווק שלב א' של ההרחבה בקיבוץ, אך עוד לא היינו מוכנים לכך נפשית. גיסתי עשתה את המעבר, וכשביקרנו אצלה הבנו שגם אנחנו רוצים - אם לא בשבילנו אז בשביל הילדים", מספרת אדית, שמכרה דירת חמישה חדרים בבירת הנגב תמורת 1.2 מיליון שקל.

הקיבוצים כבר מזמן שינו את אופיים ואת פניהם - לא עוד חדר אוכל משותף, בתי ילדים ועבודות משק. אך האופי הכפרי והקהילתי המזוהה עמם נשאר: אורח חיים שקט, אווירה פסטורלית והריחוק היחסי מכבישים סואנים. כיום יותר ויותר ישראלים בוחרים לעזוב את הרעש וההמולה של העיר כדי לעבור לקיבוץ, וגם הטבות המס שמעניקה המדינה לתושבי הנגב והגליל מסייעות להגיע להחלטה עבור מי שבוחר להתגורר בפריפריה.

משפחת עובדיה. מבאר שבע לקיבוץ דביר(צילום: לי ניזרי)

"כבר כמה שנים אנחנו מגששים לגבי האפשרות לחיים בכפר", ממשיכה אדית, "קצת קשה לנו עם המרחק מהעיר והשקט, אבל מצד שני יש משהו אחר בירוק הזה מסביב, משהו שאין בעיר ובסופו של דבר הילדים היוו עבורנו את השיקול המרכזי להחלטה. מערכת החינוך של הקיבוץ, הפעילויות אחרי הלימודים, המסגרות החברתיות - שאמנם קיימות גם בערים אך בצורה אחרת".

לדבריה, "גם תחושת החופש שיש בקיבוץ לילדים היא משהו שלא קיים בערים, העובדה שהם יכולים להסתובב ולטייל בין בתי חברים חופשי ללא כבישים סואנים, לשחק בחצר ולבלות מחוץ לבית. את תחילת שנת הלימודים התחלנו במסגרות הקיבוציות, ואמנם עברו רק קצת יותר מחודשיים, אבל אני כבר רואה שהילדים פורחים". בני המשפחה רכשו בית עם חמישה חדרים בשטח בנוי של 165 מ"ר על מגרש של חצי ונם תמורת 1.65 מיליון שקל, ובקרוב יעברו אליה. בשלב זה מתגוררים בשכירות בקיבוץ תמורת כ-3,000 שקל בחודש.

משפחת עובדיה. "כבר כמה שנים מגששים לגבי האפשרות לחיים בכפר"(צילום: לי ניזרי)

"לבנות בית ללא גדרות, לאפשר לילדים להסתובב בלי חשש"

על פי נתוני התנועה הקיבוצית, עשרות משפחות נקלטו בקיבוצים בשנה האחרונה. לדברי ירון לינדמן, האחראי על הצמיחה הדמוגרפית בתנועה, "בשלוש השנים האחרונות נרשם 'גל' של חברים חדשים בקיבוצים בכל רחבי הארץ. משפחות צעירות משתלבות בחיי הקהילה והחינוך".

ורד ובני מחלין (40) עברו עם שלושת ילדיהם - עומר עדי ועמית (6,8,10) - ממזכרת בתיה לקיבוץ רבדים הסמוך, הממוקם דרומית לגדרה. אמנם הם לא התגוררו בעיר סואנת אלא במושבה, אך חיפשו בכל זאת את הערך המוסף. "תהליך הקבלה נמשך כשנה, וכלל ועדות ובחינת התאמה כלכלית ובסופו הפכנו לחברי קיבוץ בעצמאות כלכלית", נזכרת ורד, "ההחלטה לעבור הייתה מתוך חיפוש אחר קהילה תומכת עם ערבות הדדית, הרצון לתרום לקהילה ולקבל ממנה, והחינוך - הפורמלי והבלתי פורמלי - שמציע הקיבוץ".

ורד מספרת שהיא ובן זוגה חיפשו את המרחב הכפרי: "היכולת לבנות בית ללא גדרות, החופש של הילדים לרכב על אופניים בשבילי הקיבוץ ולהסתובב ללא חשש. אלה דברים שלא מוצאים בערים ואפילו לא במושבה". לדברי בני, המשמש יו"ר ועדת הקליטה והקבלה בקיבוץ, "התחברנו למקום ולקהילה ואנחנו פעילים בה - ורד הייתה חברה בוועדת החינוך עד לאחרונה. חשוב לנו לתרום ולהיות מעורבים".

משפחת מחלין. ממזכרת בתיה לקיבוץ רבדים(צילום עצמי)

בני הזוג מחלין לא מתבלבלים: אם בעבר הקיבוץ נתפס כאלטרנטיבת מגורים זולה יחסית, אליו היו מגיעים מטעמי חיסכון כדי לגור בצניעות, עם שירותים קהילתיים מסובסדים לחברים; היום החיים שם עשויים להיות יקרים יותר מהחיים בעיר - תלוי, כמובן, במיקום הגיאוגרפי. בין השאר מכיוון שהחינוך ופעילויות ההעשרה עולים יותר מהמקבילות בערים, ופעילות מחוץ לקיבוץ מצריכה נסיעה והתניידות ברכב. עדיין, הם אומרים, הם מוכנים לשלם את המחיר עבור איכות החיים.

"מכרנו דירת גן במזכרת בתיה ועברנו לבית פרטי בשטח של 165 מ"ר על מגרש של כחצי דונם. כיום אנחנו, כמו חברי קיבוצים רבים, נמצאים בהליך של שיוך הקרקע מול רשות מקרקעי ישראל. עם זאת, עלויות המחייה בקיבוץ גבוהות ובנוסף לחשבונות הכלליים יש תשלום של כ-800 שקל עבור מסי קהילה. גם החינוך, בעיקר הבלתי פורמלי, יקר יותר מהעיר - אך יש תמורה בעד האגרה וזה שווה את הכל".

"כל חיי התגוררתי בעיר - עד שנמאס לי"

"למרות תנופת הבנייה לגובה ופיתוח מרכזי הערים, אנחנו עדים למגמה של חזרה למרחב הכפרי", אומר אלי אגם, מנכ"ל חברת אמפא ישראל הבונה פרויקטים למגורים בקיבוצים ברחבי הארץ. לדבריו, "משפחות רבות, בני קיבוץ לשעבר ובני העיר, מחליטות לעזוב את ההמולה העירונית ולעבור לקיבוצים כחברים מן המניין או במסגרת הרחבות קהילתיות שונות".

אגם מזהה כי עם התרחבות המשפחה, סדר העדיפויות של רוכשי הדירות משתנה: מקרבה למוקדי בילוי, פנאי ועבודה - השיקולים לבחירת מקום מגורים הופכים להיות הקהילה, החינוך ותחושת הביטחון והשקט שהקיבוץ מעניק. "כיום משפחות עירוניות רבות מחפשות את חוויית המגורים הקהילתית והכפרית - אפשר להגיד שזה הגשמת חלום הבית בכפר".

"אני יליד חיפה וכל חיי התגוררתי בעיר, עד שנמאס לי", מספר עו"ד יורם רם, שעבר להתגורר בקיבוץ פרוד שבגליל העליון עם שני ילדיו. "אם לפני 100 שנה חל תהליך של עיור, אני עשיתי את התהליך ההפוך ועברתי לכפר. זה רעיון שהיה לי בראש כבר 25 שנים והגשמתי אותו מאוחר, אבל אני שמח על ההחלטה והמעבר".

קיבוץ פרוד. "עם התרחבות המשפחה, סדר העדיפויות של רוכשי הדירות משתנה"(צילום: אילנה שבתאי)

"רציתי פחות אנשים", הוא ממשיך, "פחות צפיפות, יותר חניה. נמאס לי משקית הזבל של השכן בחדר המדרגות או לשמוע אותו דבר בסלולרי בקול רם ב-5:00 בבוקר. גם היום יש לי שכנים ויש קהילה, אך הם אינם צמודים אלי ויש מרחב ופרטיות. אני מתגורר בהרחבה הקהילתית ואיני חבר קיבוץ, לכן הקהילתיות והשיתופיות פחות אינטנסיבית אך עדיין מורגשת. יש ארוחות משותפות בחגים, פעילויות משותפות".

במישור הכלכלי, מוסיף רם, אין שינוי דרמטי בהוצאות, פרט ליותר שימוש ברכב. "אם בעיר יש את האפשרות להגיע ממקום למקום ברגל, בקיבוץ אתה צריך לקחת את הרכב לכל מקום - לסידורים, לקניות בסופר או כל דבר אחר", אומר. "מצד שני, אני שבע רצון ונהנה מהקהילתיות, הילדים נהנים מהמסגרות החינוכיות של הקיבוץ ומהרמה הגבוהה שלהן. זה שינוי גדול, אבל אני חושב שכיף לגור בכפר ומי שאוהב את השקט רק יהנה מהמעבר".

"נוטשים את החיים האורבניים לטובת אורח חיים כפרי"

"גם שדרוג התשתיות, הרחבת תוואי הרכבת ופתיחת כבישים ראשיים מאפשרים מעבר קל יותר לקיבוצים", מוסיפה שמאית המקרקעין והמשפטנית נחמה בוגין. לדבריה, "קרקעות זמינות לבנייה בקיבוצים הן עתודות גדולות שמהוות פתרון למצוקת הדיור". ורד שני, מתכננת ערים ומעצבת פנים, מסכימה. "העובדה שקיבוצים רבים מפשירים קרקעות חקלאיות לטובות הרחבות, מאפשרת גם לזוגות שאין להם קשר מקורי לקיבוץ, לחיות בבית צמוד קרקע בסביבה פסטורלית", היא אומרת.

לדבריה, "זוגות צעירים רבים מעדיפים לנטוש את אופי החיים האורבני לטובת אורח חיים כפרי, המציע חיי קהילה ענפים ומוסדות חינוך איכותיים. כיום ניתן לראות יותר ויותר בני משק שיצאו, כצעירים רווקים, לחוות את העיר הגדולה -  חוזרים למשקים". בשני המקרים, היא מודה, מדובר בזוגות יחסית מבוססים כלכלית.

עם זאת, היא מדגישה כי מחיר הקרקע נחשב נמוך יחסית, מה שמאפשר להם לבנות בתים פרטיים בלב הקיבוץ עצמו או בהרחבה, בהתייחס לזיקתם. "ההרחבות בדרך כלל מוצעות במסגרת של מיזמי נדל"ן ולכן ברוב המקרים מוצעים דגמי בתים קבועים, בהם הדיירים מורשים לבצע שינויים בתכנון הפנים", היא מוסיפה.

"ככל שקיבוץ קרוב יותר למרכז, כך קשה יותר להתקבל אליו"(צילום: נמרוד גליקמן)

לדבריה, "ככל שהקיבוץ קרוב יותר למרכז או עשיר יותר, כך קשה, יקר או בלתי אפשרי להתקבל אליו. קיבוצים 'עשירים' שעדיין יש בהם מפעלי תעשייה משותפים, אינם משווקים שטחים בהרחבות קהילתיות, אלא קולטים חברים רק לתוך הקיבוץ - בעיקר בני קיבוץ ממשיכים. בחלק מהקיבוצים ניתנת לבני משק חוזרים לבנות בתוואי הקיבוץ המקורי, כלומר בקיבוץ עצמו".

"ניתן לראות יותר ויותר בתי סוכנות ישנים וצנועים מתחלפים בווילות, עובדה שמשנה לחלוטין את פני הקיבוץ כפי שהכרנו אותו בעשורים הקודמים", מוסיפה אורלי רובינזון, כותבת ספרי אדריכלות. "המודעות לעיצוב פנים אינה פוסחת על בתי הצעירים בקיבוץ. גם אלה שאינם מתכוונים להוציא כסף על שיפוץ מסיבי, מבצעים שדרוגים על ידי שילוב אלמנטים חדשים במבנה הישן", היא מסכמת.