הפליטים הסורים שברחו ל... עזה

כמו מיליוני סורים אחרים וואריף חאמדו ברח ממלחמת האזרחים בארצו בחיפוש אחר מקום מבטחים. אבל בהחלטה שעליה הוא מצטער כעת – הוא בחר לנסוע דווקא לעזה.

משפחתו של חאמדו היא אחת מ-12 משפחות שמצאו מקלט בעזה אחרי פרוץ מלחמת האזרחים הסורית ב-2011, וכעת הן לכודות שם: מצד אחת הן אינן יכולות ליהנות מרוב השירותים הסוציאליים שמהם נהנים הפלסטינים ומאידך הן אינן יכולות לצאת מהרצועה לחו"ל.

מג'ד אל-עטר. אין מסמכים שיוכיחו שהילד נולד(צילום: AP)

"אנחנו מנסים לצאת מעזה לכל מדינה אירופית או מקום כלשהו שבו פליטים סורים מקבלים טיפול", אומר חאמדו, שף מהעיר חאלב המשמש כדובר הבלתי רשמי של המשפחות הסוריות בעזה. "עזה היא תחנה עבור הסורים. באנו לכאן כי התנאים אילצו אותנו לעשות זאת".

כ-250 משפחות שחיו במחנות פליטים פלסטיניים בסוריה ברחו לעזה בשנתיים הראשונות של מלחמת האזרחים. כפליטים פלסטינים הם היו זכאים לשירותים כמו ביטוח בריאות, חינוך וסיוע במזון מסוכנות הסיוע לפליטים אונר"א. 24 משפחות נוספות, של סורים שאינם פלסטינים, בחרו לעבור לעזה אחרי שבתחילה עברו למצרים: בעקבות הידרדרות המצב במצרים הן נכנסו לעזה דרך מנהרות ההברחה. חלק מהן הצליחו לעזוב את עזה לפני שצבא מצרים הרס את רוב המנהרות ב-2013, אבל מחציתן נותרו שם.

"צוק איתן היה אסון בשבילנו". אל-עטר(צילום: AP)

סירות המוות או מנהרות ההברחה

"קיבלנו הבטחות רבות אבל שום דבר לא נעשה", אומר חאמדו. בעוד אונר"א מספקת שירות לפליטים הפלסטינים הגוף הבינלאומי המרכזי שמסייע לסורים העקורים הוא סוכנות הפליטים של האו"ם, שלה אין משרדים בעזה. בשטחים הפלסטיניים גם אין נציגות דיפלומטית סורית רשמית, כך שמשפחות אינן יכולות לחדש את דרכוניהן או לרשום את הילדים החדשים שנולדים להן. כיוון שהן נכנסו לעזה באופן בלתי חוקי, דרך המנהרות, אין להן דרך לצאת כעת. כך נוצר מצב שבו אין להן מעמד משפטי, עבודה או עזרה, והפליטים הסורים האלה יכולים רק לחכות לנס שיאפשר להם לעזוב.

עבד אל-ראני אל-עטר הקטן בבית הספר ברפיח(צילום: AP)

מג'ד אל-עטר, בן 49, מספר בגעגועים על החיים שהיו לו בדמשק. הוא סיפר כי שם היו לו בית גדול, שתי מכוניות ומחסן סחורות מלא במלט ובחומרי בנייה. בדרכון שלו, שתוקפו פג כבר, יש שלל חותמות ירדניות, מצריות וסעודיות שאסף במהלך נסיעות העסקים שלו. ביתו בדמשק נפגע בהפצצה, ולדבריו "הכול נמחק". הוא נאלץ לנסוע עם אשתו ובנם למצרים ב-2012. ערב ההפיכה הצבאית שבה הודח נשיא מצרים מוחמד מורסי ב-2013 הידרדר המצב במהירות והאפשרויות שעמדו בפניהם היו להצטרף למהגרים היוצאים ב"סירות המוות" לאירופה או לעבור לעזה. האופציה השנייה נראתה חכמה יותר משום שאשתו היא ממוצא פלסטיני ויש לה קרובים בעיירת הגבול רפיח.

בעזה שוב מצא עצמו אל-עטר נאלץ לברוח מהבית בשנת 2014, במהלך הלחימה ב"צוק איתן". במשך כמה שבועות הוא נמלט מההפצצות ועבר בין מחנות פליטים של האו"ם. "זה היה אסון עבורנו", הוא מספר.

מנאל אל-עטר מסייעת לבנה עיסאם אצל רופא פלסטיני במרפאה של אונר"א(צילום: AP)

כעת אל-עטר מובטל והוא אינו יכול להרשות לעצמו לקנות בגדים לבן שנולד לו בעזה ב-2014. לילד אין מסמכים רשמיים או אזרחות, אלא רק תעודה מבית החולים המעידה על שמו ותאריך הלידה שלו. רוב הכסף שהוא מרוויח כפועל מדי פעם משולם כשכר דירה עבור ביתו הלא-גמור. אשתו הצליחה לקבל סיוע מסוים מאונר"א, כולל אישור לשלוח את בנה לבית הספר, אבל רוב ההטבות אינן ניתנות למשפחה משום שאל-עטר אינו פלסטיני. "אני מתחרט על כך שבאתי לפה", הוא אומר. "אנחנו פשוט מקווים לצאת מכאן בחודש הבא או בחודש שלאחר מכן כדי לחיות בכבוד ובחופש ולהבטיח את עתיד ילדינו".

לגור בבית חולים

11,200 משפחות בעזה עדיין נחשבות למשפחות פליטים בעצמן, אחרי שנעקרו מבתיהן במהלך "צוק איתן" ב-2014. העובדה הזו מקשה עוד יותר על המשפחות הסוריות למצוא לעצמן מקלט הולם.

משפחתו של עמר פורה, מהעיר דרעא שבדרום-מזרח סוריה, מצאה למשל מקלט בבית חולים. אשתו חולוד, בת 39 ואם לחמישה, החלה לסבול מדיסטרופיית שרירים והיא מחוברת למכונת הנשמה בבית החולים אל-וופא בעזה. בעלה וילדה ישנים במיטות ועל מזרונים בחדרה בבית החולים.

"אני גר בבית החולים אל-וופא כבר שנה וחצי בערך", מספר הבעל המובטל. "הבית היחידי שלי הוא בית החולים אל-וופא כי הוא מסוגל לטפל בי".

וויסאם ובנו הקטן. מלא געגועים(צילום: AP)

הסורים מנסים לשרוד על-ידי ביצוע עבודות מזדמנות בשכר נמוך ובעזרת תרומות שהם מקבלים מעת לעת מאגודות צדקה מקומיות. חאמדו, השף מחאלב, מלא בגעגועים וממלא את יומו בעיון בתמונות מחייו בחאלב, שם הייתה לו מסעדה. הוא מצביע על תמונה שבה נראית אישה בלונדינית: "זאת הייתה החברה שלי. היא נהרגה בהפצצה", הוא מספר.

בעזה נהנה חאמדו מהצלחה ראשונית מסוימת, אחרי שפתח מסעדה שזכתה לפופולריות בתחילה, אבל בסופו של דבר הוא איבד את עבודתו בגלל הכלכלה החלשה, הפסקות החשמל התכופות והמחסור בגז לבישול. בינתיים הוא התחתן עם אישה מקומית ובחודש שעבר נולדה להם ילדה ראשונה. "אנחנו רק צריכים שיבטיחו לנו את צורכי היסוד בזמן שהותנו כאן", הוא אומר.