סטינג החדש: סוף סוף, העוקץ חזר
מאז סוף האייטיז חיכה שי להב לשובו של סטינג, אליל הפאנק-רוק המגניב שהפך עם השנים לרכיכה יאפית קלה לשמיעה. כעת, משנחת אלבומו החדש "57th and 9th", אפשר להכריז: ההמתנה השתלמה. עם הבס המענג ושירים חכמים ואנרגטיים, מתגבר הכוכב בן ה-65 על מכשלת הצדקנות הטיפוסית ושב לתת בראש, ממש כמו פעם
כתבתי את זה לא פעם, אכתוב את זה שוב: כמי שמוזיקה עבורו היא דת, ולכן לוקח הכל באופן אישי ומוגזם, התייחסתי אל סטינג לאורך שנים ארוכות כבוגד. לא פחות. יהודה איש קריות, עבור הנער מהקריות.
לא מעט רוקרים מתרככים עם הגיל, מאבדים מהעוקץ (הא!) והופכים למוצר צריכה לכל המשפחה. זו דרכו הכואבת של העולם. אבל נדמה שסטינג עשה את הסוויץ' באופן החד, הטוטאלי ולכן גם המקומם מכולם. הוא הפך, כמעט בבת אחת, מאליל הפאנק רוק המגניב בתבל של ימי פוליס, לרכיכה יאפית שמתחברת לג'אז רך ומעניינת כמו קפה נטול קפאין של סטארבקס.
עוד תווי שי בערוץ המוזיקה של ynet:
כאן כדי להישאר? פרק ב' של כוכבי העבר
בין שלמה לשלומי: אוספים מוזיקליים לחג
ערן צור החדש: חוזר להבעיר בנו אש
אני מודע כמובן לעובדה שחלק ניכר מהעולם לא מסכים איתי ושסטינג החדש הפך לאמן סופר מצליח, שמתקשר עם קהלים רחבים בהרבה. אבל זה לא מעניין לי את קצה הרוקסן, כי מהרגע שסטינג התחיל לחבר המנוני מעליות כמו "Fragile", איבדתי מגדלור; מנטור; מוזיקאי שכנער מהאייטיז נראה לי כמו האולימפוס. חתיך וכריזמטי, אבל גם עמוק. שר על נושאים שברומו של עולם, אבל באופן הכי מגניב שאפשר להעלות על הדעת. עד שזה נגמר.
ומאז, ואנחנו מדברים על סוף שנות ה-80, קיבינימט, אני מחכה. ממתין כנערה פותה לרגע שבו סטינג "יתפכח", ו"יחזור לעצמו". המרכאות הן במקור. ברור לי שעצם הציפייה היא ילדותית. אבל זה חלק מהקסם של המוזיקה. היא שומרת עליך צעיר, לפחות לשלוש דקות. או עשר שנים - הזמן שחלף מאז שיר הרוק האחרון של סטינג.
מה הוא לא עשה מאז? אלבום שלם של שירים אליזבטניים עתיקים, בלווי לאוטה; אלבום של עיבודים תזמורתיים קלאסיים לשיריו; ואלבום של שירים למחזמר כושל למדי שכתב, "The Last Ship". יודעים מה? אני אגיד לכם בכל זאת מה הוא לא עשה מאז - שיר טוב. שיר סטינגי כזה חזק, עם ליין בס הדוק שתופס אותך במקום שכואב, אבל נעים. ולכן השמועות שהחלו לנשב בדבר "אלבום רוק חדש של סטינג", התקבלו אצלי בהתלהבות מהולה בחשדנות. כי אולי עדיף להמשיך ולקטר עליו, מלהקשיב לניסיון אמיתי שלו לשוב לשורשים. מה יקרה אם הניסיון יהיה פאתטי? הרי האיש כבר בן 65!
הסינגל הראשון מתוך האלבום, "I Can’t Stop Thinking About You", הגביר את החשק. שיר רוק אנרגטי, מבוסס על קו הבס של סטינג, ויותר ממזכיר שירים קלאסיים של פוליס (בעיקר מתקופת "Synchronicity"). עכשיו הגיע האלבום השלם, "57th & 9th", הקרוי על שם צומת הרחובות הניו יורקיים שאותו חצה סטינג כל יום בדרכו לאולפן, ואמור גם לסמל את האופן הנינוח והאורגני שבו נוצר האלבום הזה - עם חבורה קטנה ומהודקת של מוזיקאים, שמנגנים אתו בסיבובי ההופעות שלו.
עטיפת האלבום מחדדת את הנרטיב הזה. סטינג (שנראה עדיין מצויין. כנראה שזה עובד, הסקס הטנטרי הזה) ניצב בפינת הרחובות, בערב ניו יורקי גשום ומואר, הגיטרה הנתונה בתוך קייס תלוייה על כתפו בנונשלנט. מדאיג ומחשיד. זה נראה הרבה יותר כמו פרסומת לגאפ, מעטיפה של אלבום רוק אמיתי.
אחרי כל ההקדמות והציפיות, הגיע הזמן להקשיב לדבר עצמו. עשרה שירים, בהפקה מוזיקלית של מרטין קירשנבאום. סטינג כתב לבדו רק שלושה מהם, בשאר שיתף פעולה עם כמה מהנגנים הקבועים שלו, ובראשם הגיטריסט דומיניק מילר. התוצאה נשמעת כמו שילוב בין השאיפות והחששות שלי, עם יתרון ברור לשאיפות.
קודם כל, סטינג נשמע חיוני ומלא אנרגיות כמו שלא היה כבר מזמן. בכמה מהשירים, כמו "Petrol Head", הוא נותן בראש באופן שמעורר חשש אמיתי לבריאותו. השיר השלישי, "Down Down Down", מבליט כל כך את נגינת הבס המהירה והמענגת שלו, עד שנדמה שהשורה המופיעה בפזמון - "Here comes the sound that I’ve been expecting all these years" - נכתבה במיוחד בשבילי. ובשביל כל מי שהתגעגע לסטינג הישן.
מצד שני, מר סאמנר לא יכול היה להימנע משירי הצדקנות הטיפוסיים שלו, שבהם הוא מציל את העולם, כמו "One Fine Day", שעוסק בשינויי האקלים ובהרס כדור הארץ, או "Inshallah" ("אינשאללה"), כן, בערבית, שהוא מעין שיר תפילה של פליט מסוריה, אותו ביצע בין היתר בהופעתו בפתיחה המחודשת של הבטקלאן בפריז, בציון שנה לפיגוע הטרור במועדון. אם כן - צ'ק.
ויש כאן גם כמה שירים מהסוג הטרחני, שיכלו להשתלב בקלות מדי באלבומי מחזות הזמר והלאוטות, דוגמת "the Pretty Young Soldier". ועדיין, האלבום הזה כולל מספיק שירים טובים וחזקים כדי לכרוך סביבו את המילה "קאמבק".
"If You Can’t Love Me" הוא התפרצות רגשית אמיתית ומטלטלת, שתזכיר לכם את "Every Breath You Take" הקלאסי. "The Empty Chair", השיר הנועל שנכתב על העיתונאי האמריקאי ג'יימס פולי, שנחטף ונרצח בידי דאעש, ומהווה מעין מכתב דמיוני של העיתונאי עצמו, מצליח להיחלץ ממלכודת הקיטש המאיימת ולצמרר באמת. השיר "50,000", שנכתב בהשראת מותם של דיויד בואי ופרינס, הוא דיאלוג פנימי מרתק של סטינג, ששר על המלכוד שבלהיות כוכב רוק בן חמישים ומעלה.
"עדיין מאמין בשקר הישן", שר סטינג בפזמון, "זה שהפרצוף שלך עצמו בוגד בו, שכוכבי רוק לא מתים, הם רק מתפוגגים". כוכב הרוק הזה, באופן מפתיע ומשמח ממש, עושה דווקא את הדרך ההפוכה, ומצליח להזכיר למעריצים הישנים שלו מדוע היה שווה לחכות לו. למרות הכל.
