לצאת עם גברים חילונים בגיל 26 זה מבלבל
בחורים חילונים מתחילים איתך בפאב, מה שדתיים ממעטים לעשות. הם יוצרים איתך קשר עין, ולפעמים גם מחייכים. כשהייתי קולטת בחור חמוד מסתכל עליי, הייתי משפילה מהר את המבט. לא הייתי מסוגלת להסתכל להם בעיניים. אפילו כשעברתי ברחוב ולידי חלף בחור שנראה טוב, לא העזתי לתת בו יותר ממבט אחד. פחדתי שהוא יקלוט את זה, ואלוהים ישמור, עוד יסתכל עליי בחזרה
באיזו סלחנות אבהית הם היו מחייכים אליי, הבחורים הדתיים שיצאתי איתם. "ילדה קטנה וחמודה, יש לה ממש דעות משלה... אפילו פוליטיות!". הם היו נשענים על הכיסא ומאזינים לי בחביבות כשאני מסבירה את דעתי על תופעה חברתית או הלכה דתית, ואז היו אומרים משהו בסגנון: "וואו, זה ממש מרגש אותך, אה?".
אז התחלתי לצאת עם חילונים. משוכנעת שהם, שהתערבבו עם בנות מינם עוד בבית הספר, בטוח יתייחסו אליי כאל בת אדם ולא כאל יצור מסתורי שרק הרב יודע מה יש לה בראש. ואז אני באה לדייט - והם מחייכים אליי באותה סלחנות אבהית שהכרתי מלפני כן. "איזו ילדה קטנה וחמודה, היא עכשיו יצאה מהעולם הדתי החשוך בו הייתה קשורה בשלשלאות במרתף, והכל בטח כל כך חדש לה. אני יכול להיות המנטור שלה. היא בטוח תראה גם אותי ככזה".
להתחיל לצאת עם גברים חילונים בגיל 26 זה מבלבל. במיוחד משום שפתאום לא ברור לאן זה הולך, ולא ברור איך עלייך להתנהג באופן כללי, כי את רוצה להיות זורמת אבל גם מרוחקת וקשה להשגה. אלא שההחלטה שלי להתחיל לחיות בעולם חילוני ולעזוב את הסביבה הדתית לא נבעה מהתנגדויות להלכה או לממסד. מצידי יכולתי להמשיך ולחיות את חיי כפי שאני רואה אותם לנכון, ולהיות מוקפת בחממה הדתית שכה התרגלתי אליה, ושלמען האמת גם הרבה יותר מובנת לי מהכאוס החילוני שמעבר לחלון.
האמת היא שהעדפתי את החברה הדתית על פני החילונית כי היא הייתה לי בית, שפה מוכרת, אבל הדייטים שברו אותי. הרגשתי שהשיח ביני לבין הבחורים הדתיים מתערפל באוויר ולא באמת נוגע בי. שהם רוצים ממני משהו שאני רחוקה ממנו רגשית מרחק שנות אור.
ובכל זאת, לדייטים דתיים יש יתרון די גדול: ברור לשני הצדדים לאן זה הולך ומה המטרה ואיך צריך להתנהג, אבל אצלי זה תיפקד גם כחיסרון - את יוצאת עם בחור, הוא מסתכל עלייך ומחייך, מדבר איתך בעניין כשכולו נלהב - ואת יודעת היטב שהוא כבר רואה בך פוטנציאל לכלה. כלומר, לשם זה מכוון. גם אם אתם רק בני 20.
בשבילי זה היה מדכא, כי בדייטים הראשונים אני תמיד משועממת רגשית ולא סגורה עם עצמי אם הבחור בכלל מזיז לי. אני עשויה להתאהב בהם בטירוף אחרי חודש, אם הם עקביים וחמודים ומכילים, אבל על ההתחלה, כשהבחור תוקע בי עיניים נלהבות ומעוניינות, אני תמיד ארגיש רתיעה. אבל איזה כיף זה כשכולם יודעים מה לעשות. לזה אני הכי מתגעגעת. זוג צעירים דתיים-לאומיים יוצאים לטייל בצהריים ומשוחחים במשך כל הדייט, או הולכים למסעדה ומקשקשים על השקפות העולם שלהם. אין לרגע את המבוכה הזו של "לאן זה מוביל?", "כדאי לי לזרום?", "עד כמה מותר לגעת?", ובמיוחד לא את שאלת השאלות "אני פאקינג מחפשת חתן, האם זה בכלל בתוכניות העתידיות שלו?".
כשהסקס מחוץ לתחום אתה נאחז כולך ב"שיחות" האלו. דרכן אתה מכיר את הבנאדם, אתה נפתח, אתה מתאהב. נפלא! אבל מה אם יש לך אופי עקשן כזה, שאתה נעול בסורג ובריח? מה אם הידיעה שהצד השני מתכנן קדימה רק מרחיקה אותך עוד יותר? את הבחורים הדתיים היחידים שהצלחתי להתאהב בהם, לא הכרתי דרך דייטים. הם היו חברים לקורס, חברים לעבודה. לא הייתה את הידיעה הברורה המשותפת ששנינו מקיימים אינטראקציה כדי להתקדם לזוגיות, וממנה בעזרת השם לבית בישראל. זה היה נוח, זה היה משחרר, וזה בעיקר היה מסקרן.
הקושי הגדול בלהתחיל לצאת עם בחורים חילונים התחיל בהיענות אליהם. בחורים חילונים מתחילים איתך בפאב, מה שדתיים ממעטים לעשות. הם יוצרים איתך קשר עין, ולפעמים גם מחייכים. כשהייתי קולטת בחור חמוד מסתכל עליי, הייתי משפילה מהר את המבט. לא הייתי מסוגלת להסתכל להם בעיניים. אפילו כשעברתי ברחוב ולידי חלף בחור שנראה טוב, לא העזתי לתת בו יותר ממבט אחד. פחדתי שהוא יקלוט את זה, ואלוהים ישמור, עוד יסתכל עליי בחזרה.
כשבחור דתי מתחיל איתך, כדתייה את כבר מניחה שזה מוביל למקומות מהוגנים יחסית. שהוא לא רוצה ממך סקס, ושהוא מקווה בעתיד להקים בית בישראל. הכיפה בשילוב עם החצאית שלך הן מעין יתדות שמחזיקות שמיכת הגנה ששומרת עלייך. זה מרגיע איכשהו, לדעת שרוב הסיכויים הם שהוא לא רואה בך זיון לערב אחד אלא חושב גדול יותר. אבל אם את חדשה בעולם החילוני ומישהו מתחיל איתך, את לא ממש יודעת לאן הוא חותר, ואת ישר מניחה שהוא רדוד.
הם בטח לא הבינו למה אני נרתעת כל הזמן, יותר רגשית מפיזית. מצד אחד דתייה חמודה ורוצה להכיר את העולם הזה, מצד שני נוהגת בריחוק, באטימות. הקפתי את עצמי בחמש חומות, שחס וחלילה לא יקבל הבחור איזשהו רמז שאני הולכת איתו למיטה. הכל הרגיש לי כאילו שזה מוביל לשם.
מה עשית בזה? חשבתי בייאוש. עם הבחורים הדתיים התקשית לטפח רגש עמוק כי חששת שמהתחלה הם בוחנים אותך בתור כלה, ועם הבחורים החילונים את נותרת סגורה כי את חוששת שהם בוחנים אותך בתור זיון. אבל בחורים תמיד יבחנו אותך, בין אם הם דתיים, חילונים, עשירים, עניים, מכוערים, יפים או שמנים. האמת היא שרוב היוצאים לדייט בוחנים האחד את השני, אז למה זה צריך להרגיש כל כך קיצוני?
אין ברירה. כל עוד ארגיש כמו איזה אגרטל שהלקוח בוחן אותו בעניין, בין אם כדי להתחתן ובין אם כדי להעביר איתו את הלילה, הלב שלי לא ייפתח באמת. סקרנות, מסתבר, היא תבלין הכרחי להתאהבות. הלב לא אוהב להסתובב על עמוד שווארמה. הוא אוהב לרוץ רחוק במרעה הירוק, היכן שלא דוקרים אותו במזלג כדי לבדוק אם הוא מתאים לאכילה. גם בעולם בו גדלתי וגם בזה שאני חיה בו היום - אותו הכלל תקף: לבילויים רומנטיים ראשונים מוכרחים לבוא סקרנים ונטולי ציפיות, ולהתנהג כאילו גם הצד השני לא מצפה ממך לכלום.
לפנייה לכתב/ת 
