המספרים הרגו את כוכבי הכדורסל
תיאוריות שלמות נבנות על מחקרים סטטיסטיים, שחקנים נמדדים על פי כמות הכיפים שהם מחלקים, כוכבים הופכים לגיבורי על בזמן שהקבוצות שלהם מובסות. המספרים מעשירים את ה-NBA, אבל מאיימים להחריב את הסיפורים, הרגש והכי חשוב - את האמת. שרון דוידוביץ' על בעיה עם משוואה
הסמול פורוורד החביב (22, 2.06 מ'), שנבחר במקום ה-47 בדראפט האחרון על ידי אורלנדו והועבר בטרייד לפורטלנד, נכנס שבוע שעבר כמחליף למשחק של הבלייזרס מול סקרמנטו קינגס. על המסך הופיעה הסטטיסטיקה שאיימה לשנות סדרי עולם: ליימן, עם ממוצע 39 נק' על כל 36 דקות (אמת מידה מדויקת יותר לממוצע נקודות), ניצב במקום הראשון בכל הזמנים בקטגוריה. מייקל ג'ורדן, דרך אגב, רק במקום הרביעי.
ג'ורדן - אותו מכירים ליימן, אמא של ליימן, עכברי NBA וגם אתם – עומד על 28.3 נק' בלבד על כל 36 דקות בפרק זמן של 41,011 דקות בקריירה. ליימן, שקלע 17 נק' ב-8 דקות הגארבג' טיים בהפסד ב-23 נקודות לגולדן סטייט והוסיף עוד 9 ב-16 דקות "זמן זבל" בתבוסה 31 הפרש לקליפרס – עשה את זה ב-24 דקות בקריירה.
המספרים אולי לא יגידו לכם את זה, אז מזל שאנחנו פה כדי להרגיע: מייקל ג'ורדן הוא שחקן טוב יותר מג'ק ליימן. בינתיים.
מוכרים כוכבים, לא כדורסל
אבל ג'ק ליימן הוא רק אנקדוטה בים המספרים שמזמן הטביעו את הליגה. וזה כמובן לא חדש. יסודות ה-NBA והספורט האמריקני בכלל, תמיד היו המספרים. ותמיד היו אנשים שלקחו את זה לקצה, כמו למשל ריקי דייויס ב-2003 שביזה את המשחק כדי להשיג טריפל דאבל בשניות הסיום או אנדריי בלאץ' ב-2012 שביזה את עצמו כדי להגיע גם הוא לטריפל דאבל ראשון.
כל עוד אלה עוד ניתנים לבליעה בגרון. הבעיה שכוחם של המספרים כה גדל, עד שהם מסתירים את האמת.
הנה למשל אנתוני דייויס. אחד השחקנים הטובים בליגה ואחד הביג-מנים המוכשרים שדרכו על מגרש כדורסל. ואת זה אפשר לומר גם בלי נבירה במספרים. בבוקר התבוסה של ניו אורלינס ללייקרס (126:99), כשקבוצתו יורדת למאזן 9-1 מביך, הכותרות והציוצים התמקדו בדבר אחר: התברר שהאיש בעל הגבה האחת, הפך לראשון מאז החלה הספירה הרלוונטית, שב-10 המשחקים הראשונים של העונה רושם לפחות 300 נקודות, לפחות 100 ריבאונדים ולפחות 30 חסימות. מדהים.
דיברו על המספרים שלו, במקום על זה שהוא הובס. שוב. שהוא הפסיד. שוב. שהפליקנס היא אחת הקבוצות הגרועות בליגה. שוב. שהוא פותח עונה חמישית, ולמעט הופעת פלייאוף בודדת נטולת ניצחון, כלל לא ברור לאן הקבוצה שלו הולכת, או הקריירה שלו.
לא חשוב. העיקר שבבוקר תתנוסס ברשת תמונת קומיקס שלו, או אולי של ראסל ווסטברוק אחרי טריפל דאבל מטורף, בדמות של גיבור על צבעוני ומסביב עפים מספרים ענקיים. אנשי השיווק מוכרים לנו כוכבים, לא כדורסל אמיתי. כי ווסטברוק אולי עומד בפני עונת ממוצעים של טריפל דאבל, אבל ספק אם בעת בניית קבוצה הייתם לוקחים אותו לעמדת הרכז, ולא למשל את כריס פול היעיל בהרבה.
זו ליגה שנשלטת כיום על ידי המספרים הקטנים ולא על ידי המספרים הגדולים. ליגה שמדירה שינה מעיניהם של מיליוני שחקני פאנטזי (משחק בו כל אחד יכול להיות מנג'ר דמיוני ברשת), שמתמקדים בשחקנים ספציפיים ולא בכדורסל שמתרחש מסביב. ליגה בה שחקנים לא ייקחו זריקה מחצי מגרש בסוף שעון, כדי לא להרוס אחוזים, או מנגד יתאבדו על כל ריבאונד גם בפיגור 20, רק כדי לשפר את הממוצע.
ליגה, בה מישהו מאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה החליט לבצע מחקר כיצד כמות הכיפים וה- chest bumps – "כיפים" של חזה לחזה, בתרגום עילג – משפיעים על כמות ניצחונות. בפיניקס סאנס אפילו החלו למדוד היי-פייב (הפעולה, לא הלהקה) של שחקנים כחלק מאיסוף מידע.
וזה הזמן שלנו לומר, די. מספיק.
איפה הסיפור
שלא תטעו, אין כל רע במספרים, גם המשוגעים ביותר. להפך. לא צריך להיות מיושן כמו צ'ארלס בארקלי שאומר כי הוא לא מאמין בסטטיסטיקות מתקדמות. נכון וחשוב להשתמש בהם, אבל צריך לשים את הקו האדום.
המספרים מעשירים את עולמנו וגם מסייעים לקבוצות להשתפר. הם מוסיפים עניין ופלפל, במינון הנכון. הבעיה היא במה שעובר ב"צינורות" – על ידי עיתונאים, פרשנים, בלוגרים, בעלי עמודי פייסבוק ומיליונים שכותבים כל יום על הליגה. המספרים עוזרים לתאר תמונה, אבל ההתמקדות הפדנטית והפנאטית במספרים, שמה את הזרקור על הטפל ולא על הכדורסל. היא מרחיקה את האנשים הפשוטים שבסך הכל הגיעו ליהנות.
תיאוריות שלמות כיום נבנות על מחקרים, שחקנים נמדדים על פי מספרים בלבד. זה למרות שעדיין לא הכל מדיד, שעדיין יש שם בחוץ את שחקני ה-"נדב הנפלד" שצריכים שתראו אותם ולא את הסטטיסטיקה שלהם כדי שתבינו עד כמה הם טובים. והכי גרוע – מרוב מספרים לא רואים את הסיפורים.
כדורסל הוא שילוב של אומנות ומדע. תוציאו אחד מהם מהמשוואה, הכל יהפוך לפחות מעניין או מרגש. זה הזמן לחזור לבסיס, לנסות למצוא את הרגש, את הסיפורים שמתחת למספרים. יותר מדי אנשים "לקחו" לנו את המשחק, עכשיו זה הזמן להחזיר אותו.
או כפי שהתגלה ממש לאחרונה במכללת הת'כלס בדרום מערב וויסקונסון: מספרים מספרים רק 49.92 אחוז מהסיפור, במקרה הטוב. או בשפה שכ-ו-ל-ם יבינו – הרגתם את רבו!.
לפנייה לכתב/ת 
