הגזמה לטובה / טור
ככה בדיוק מכבי תל אביב צריכה לשחק, בטח בבית. למרות שלפעמים זה לא מצליח, הצהובים חייבים לרוץ מהשנייה הראשונה, כי כדי לעשות שינוי אמיתי צריך להגזים. וכשהשחקנים נהנים, גם אנחנו
מאמנים טובים מסיימים כל שיחת הכנה לפני משחק במילים: "Let’s have fun out there" ("בואו נהנה שם על המגרש"). שחקנים עוברים במשך השבוע שעות רבות של אימונים קשים, נסיעות ארוכות, פציעות וחבלות, אכזבות מדקות המשחק שלהם או מיכולתם, ואז גם מפסידים וחוטפים ביקורת בתקשורת.
והנה אתמול (ג'), כשהמאמן הטירון ביורוליג התייצב מול השועל הוותיק מכולם, הוא החליט לקחת סיכון. זה מסוכן כי שני גארדים שלך פצועים. זה מסוכן כי כשאתה רץ הרבה אתה צריך לקחת הרבה החלטות מהר, ולכן עושה גם הרבה שטויות. זה מסוכן כי אתה בעומס משחקים מטורף והרגליים עלולות להתפרק. אבל בפנים אתה יודע, שאין לך באמת ברירה.
לפעמים אנחנו שוכחים שהכל התחיל מילד, כדור, מגרש בלטות וסל רעוע. ושהם בפנים עדיין ילדים שאוהבים לשחק. יצר המשחקיות הזה דוכא בקפידה על ידי מאמני מכבי תל אביב בעונות האחרונות, והיא שיחקה משחק שלא מתאים להרכבה, אופיה ומעמדה.
מכבי, בבית, חייבת לרוץ כאסטרטגיה, להשתדל לקלוע תוך 6 שניות, ואם לא מסתייע, אז להתעקש על משחק מעבר וקליעה עד 12 שניות. אז הדר שיחרר את הסוסים והם דהרו, וזה היה פאן לי במקסימום.
הרגעים בהם רמי הדר נבחן אתמול, היו דווקא כשזה לא הצליח. כשדווין סמית' לקח שלשה בנפילה מצד שמאל אחרי שהיו כבר שתי החטאות רצופות. כשוויקטור ראד איבד את הכדור במסירה מהירה שפגעה בחישוק. כשצירברסון עשו פעמיים עבירה בחסימה תוך כדי התקפת המעבר, כי באו בהתלהבות יתר. בכל המצבים האלה מחא להם הדר כפיים. כי שינוי – או שעושים עד הסוף, או שלא עושים בכלל.
הדר שיחרר את הסוסים והם דהרו(צילום: אורן אהרוני)
ועכשיו זה דיון אחר לגמרי. וכשמכבי תבין שסוג המשחק הזה הוא ייעודה וגורלה, היא גם תלמד לשחק כך לאורך 40 דקות באופן יעיל יותר. לחזור לקלוע מהקו באחוז גבוה, לאבד פחות כדורים, להבין מתי בכל זאת לוותר על זריקה, ומתי לעצור לרגע ולהריץ תרגיל לגבוהים. אבל כרגע חשוב לרוץ בכל מצב, אפילו קצת להתפרע, רק כדי להוכיח, בעיקר לעצמה, שהיא הפנימה את השינוי. כדי לעשות שינוי אמיתי ולגדוע את ההרגלים הישנים, צריך לפעמים להגזים.
אופי משחק כזה תלוי הרבה בהכנה מנטאלית. כל שחקן נוגע פחות בכדור. לפעמים יהיו ארבע חמש התקפות בהן לא תיגע בכדור, בעיקר הגבוהים. ומישהו ייקח זריקה ממש לא לעניין. אבל כשלכולם ברור שזו תכנית המשחק, אז משתפים פעולה, יורדים מהר להגנה, וגם הספסל חי. גאודלוק, פניני ומקל מעולם לא עודדו ככה. רוח הקבוצה היא מעל הכל. ואתה פשוט מרגיש בגוף שזה נכון.
מרגישים בגוף שזה נכון. ווימס ואוחיון נהנים(צילום: אורן אהרוני)
אפרופו גוף, תעשו כבוד ל"נאמבר פור, רגב פנאןןןן!!!". משחק כזה תלוי הרבה בכושר גופני וכשירות. ווימס, ראד וסמית' שיחקו 35 דקות. יוגב שיחק 30. בלי ההכנה של פנאן, ועם הרוטציה הקצרה, מכבי היתה קורסת ברבע השלישי. יפה רגב. ועכשיו מתיחות ומסאז'ים לקראת הנסיעה לכפור בקאזאן.
הפציעה של גאודלוק אמנם הידקה את הרוטציה וסידרה את ההיררכיה, אבל מכבי תזדקק למהירות ולקליעה שלו. ובמשחק מהיר הוא ישתלב מצוין ולא ידרוך על אף אחד כי אין אפילו זמן להתעסק עם אגו. השחקן שהכי נהנה כרגע הוא ויקטור ראד, שסוג משחק כזה מסתיר את חוסר ההבנה שלו בהגנה הקבוצתית בכלל והגנת הפיק אנד רול בפרט. אבל במגרש הפתוח אין שני לו עם האתלטיות ויכולת הסיום כשהוא חודר על הקו.
רק תנו מגרש פתוח הוא כבר יתעופף לאיזה דאנק. ראד(צילום: אורן אהרוני)
והשגיאות הרבות, שאכן נעשו, נבלעו בשטף המשחק ובאנרגיה האדירה שהעניק הקהל, שראה סוף סוף את סוני ווימס מממש את הפוטנציאל שלו, את יוגב אוחיון במשחק קרוב למושלם שהזכיר את ימי התיכון העליזים בעמק החולה, ואת דווין "אתרוג" סמית' מחבר את כולם לפרץ של התלהבות, פרגון ושמחה. הם פשוט נהנו לשחק יחד. וסוף סוף, גם אנחנו.
לפנייה לכתב/ת 
רמי הדר
צילום: ראובן שוורץ
מומלצים
