זהירות, קלאסיקה: 25 לבייבי שהציל את יו-2
היו שם לופים אלקטרוניים, לחשושים במקום מלודיות ובונו אחד, שהחליף את הלוק ההיפי המהורהר בחליפות עור ומשקפי זבוב עם אדג'. "אכטונג בייבי", האלבום הגדול האחרון של יו-2 שחוגג 25 שנה, היה כל מה שלא ציפינו מהלהקה ההיא בראשית שנות ה-90, וזה היה חד פעמי ומגניב בטירוף
25 שנה עברו, אבל אני זוכר מצוין את הרגע שבו שמעתי בפעם הראשונה את "The Fly", הסינגל הראשון מתוך "Achtung Baby" של יו-2. הוא היה הרבה יותר מעוד סינגל ראשון. הוא היה הצהרת כוונות של להקת על שהמציאה את עצמה מחדש.
עוד תווי שי במדור המוזיקה של ynet:
סטינג החדש: סוף סוף, העוקץ חזר
כאן כדי להישאר? פרק ב' של כוכבי העבר
בין שלמה לשלומי: אוספים מוזיקליים לחג
צריך להבין את הרקע. בונו וחבריו היו להקת הרוק הכי בולטת של שנות השמונים. היה להם צליל מאוד מוגדר, לוק מאוד מוגדר ותוואי קריירה שכאילו נכתב לפי הספר. תוואי שהוביל באופן הדרגתי אל השיא המוחלט, האלבום the Joshua Tree", 1987" שהיה הצלחה אמנותית ומסחרית מהדהדת. הלהקה הופיעה על שער המגזין "טיים", ההרכב הרביעי בהיסטוריה שזכה לכבוד (אחרי הביטלס, דה בנד והמי). הם יצאו לסיבוב הופעות עולמי מטורף, שהכרטיסים אליו נחטפו לפעמים בתוך שעה. נדמה היה שמפה אפשר רק לרדת.
האלבום הבא, "Rattle and Ham", שהוקלט כולו בממפיס שנה אחר כך, הצדיק את החששות. הוא היה נפוח מחשיבות עצמית, ולפעמים נשמע כמו פארודיה על שיגעון הגדלות של בונו, מה שמחזיר אותי ל-"The Fly" ולתחושה שהוא עורר אצלי. אפשר לקרוא לה בפשטות - תימהון (כמה נפלא ששיר חדש יכול היה לעורר פעם רגשות כאלה. אצלי בפרט, ונדמה לי שבעולם בכלל). הקול קול בונו, הידיים ידי דה אדג', אבל התוצאה הסופית שונה כמעט לגמרי מהלהקה שהיכרתי. במקום המנון רוק סוחף, שמבוסס על ריף הגיטרה המוכר של דה אדג' ועל השירה מלאת התנופה של בונו, שמעתי רצועה מלאת לופים אלקטרוניים - לא עניין של מה בכך בתחילת הניינטיז, שהזמר פחות או יותר מלחשש אותה ושאין לה באמת מלודיה.
זה היה מוזר, זה היה מפתיע וזה היה גם מגניב בטירוף. שלא לדבר על הצד הויזואלי. בונו, רק לפני שנייה היפי ארוך שיער שמצטלם עם קקטוסים במדבריות של אמריקה, חזר כמו גיבור-על מעוות על ספידים, חמוש במשקפי שמש שחורים וצרים. הכלאה של אלביס פרסלי ולו ריד, הוא קרא ללוק החדש. אני זוכר שבדקתי מיד מי הפיק מוזיקלית את השיר הזה, משוכנע שאתקל בשם חדש וחם. כשגיליתי שמדובר באותם דניאל לנואה ובריאן אינו, שעבדו עם יו-2 גם קודם, ההלם שלי רק התגבר. עכשיו דובר כבר בצוות שלם שהחליף את עורו.
"The Fly", בדיעבד, היה בחירה משונה מאוד לסינגל ראשון, מתוך אלבום מפוצץ בלהיטים פוטנציאליים. היי, היה שם שיר שנקרא "One", אולי שמעתם עליו. אבל עצם הבחירה בו אמר את הכל. אם "One" היה יוצא ראשון, הבאזז סביב יו-2 "החדשה" לא היה מתעורר בכזו רמה. זה היה מהלך עם ביצים, אבל גם עם הרבה שכל.
יו-2 הגיעו לעבודה על "אכטונג בייבי" (שם שנלקח מתוך הסרט "המפיקים" ופירושו בגרמנית "זהירות מותק"), אחרי הפסקת עבודה ממושכת. ההיסטריה של "The Joshua Tree" וסיבוב ההופעות המטורף שהגיע בעקבותיה הותירו את חברי הלהקה מרוקנים מצד אחד, ומהעבר השני - מודעים לכך שהם חייבים לשנות משהו מהותי בצליל שלהם, שכבר חזר על עצמו ב-"Rattle and Ham". הכל היה בווליום גבוה, תחת הטייטל של הלהקה הכי גדולה בעולם, עם שק אדיר של ציפיות על הגב - לא בסיס אידילי לעבודה הרמונית על האלבום הבא. לא פלא ש"אכטונג בייבי" כמעט פירק את יו-2.
הם החלו לעבוד עליו באולפני האנזה בברלין, האולפנים שדיוויד בואי יצר בהם את הטרילוגיה המפורסמת שלו עם בריאן אינו. אותו אינו, שניסה לעצב עכשיו את הצליל החדש של החבורה האירית. אבל המיתולוגיה פינתה במהרה את מקומה לקרבות מרים על אופיו של אותו צליל חדש. בונו ודה אדג' תמכו ברפורמות חריפות. אדם קלייטון ולארי מולן ניסו להגן על הסאונד הישן והטוב. בשלב מסויים, הוויכוחים התגלגלו לסוגיית - האם יש בכלל טעם שנישאר יחד כלהקה. ברקע, חומות ברלין קרסו, כמו גם חיי הנישואין של דה אדג', ובונו הפך לאבא.
כל האנרגיות האלה תורגמו היטב לאלבום מלא אש ותשוקה, אבל הן גם היו יכולות להביא להרס מוחלט. רגע לפני הקריסה, יו-2 עזבו את ברלין לטובת המשך עבודה באחוזה פרטית ליד עיר האם שלהם דבלין, מהלך שהרגיע את הרוחות. גם גניבה של חומרים מתוך האלבום החדש, שהביאה להדלפה שלהם, לא הצליחה לעצור את בונו וחבריו. הם ידעו שיש להם ביד הרבה יותר מסאונד ולוק חדשים, שיש להם אסופה של שירים פשוט אדירים.
ביניהם "Ultra Violet", בעיניי קטע השירה העילאי של בונו בקריירה, "Mysterious Ways" עם הריף הנצחי של דה אדג', "So Cruel" המתוחכם, "Until the End of the World" המלהיב וכמובן "One" שאני לא מסוגל לשמוע, אבל שידך בין האלבום הזה לבין מיליוני מאזינים.
יו-2 ניצחו עם האלבום הזה הכל. את עצמם הישן, את דברי הימים המקובלים של הרוק שהיו אמורים לגזור עליהם מיתה ואפילו את התחלפות העשורים. תחשבו על זה. קשה לחשוב על פער גדול יותר בין המוזיקה של אמצע האייטיז לזו של תחילת הניינטיז. בבת אחת, הכל הפך למגוחך. חסר רלבנטיות לחלוטין. אבל יו-2 החדשה, יו-2 של "אכטונג בייבי", הפכה בבת אחת ללהקת ניינטיז מובהקת, שהשתלבה נהדר גם עם רוחות הגראנג' וגם עם המתקפה האלקטרונית שבאוויר. זה היה ללא ספק האלבום הגדול האחרון שלהם. אבל בהקשר הרחב ביותר - זה היה הישג יוצא דופן, שהוכיח שגם אמנים שבעים ומצליחים מסוגלים להשיל את עורם, ולהתחיל עוד פעם אחת מההתחלה.
