חינוך ערכי בדרך אבודה

חינוך ערכי עוסק במגוון רחב של נושאים בתחום החברתי, האינטלקטואלי, האמנותי והסביבתי, אך ליבתו היא בראש ובראשונה בתחום המוסרי. זה התחום שעוד מימי הנביאים בישראל, בודהה וקונפוציוס במזרח והוגי אתונה במערב, מתמקד בהתנהגות הוגנת ומתחשבת עם אחרים תוך מתן קדימות עליונה לצלם אנוש או כבוד האדם - לזכויות ולהזדמנויות שמגיעות לכל אדם באשר הוא אדם. חינוך ממין זה נחשב להכרחי משום שבני אדם קרובים לעצמם ובאופן טבעי דואגים לאינטרסים שלהם ושל משפחתם ועמם. כדי שאנוכיות ראשונית זו בהגשמת היצרים, המאוויים והאינטרסים לא תבוא על חשבונם של אחרים, פגיעה בהם או ביזויים, נדרשים אנשים לאמץ את יסודות המוסר וללמוד לחיות עם אחרים ולא על חשבון אחרים. במקרה האידיאלי, עלינו דאוג לשלומם וכבודם של אחרים כפי שאנו דואגים לעצמנו, ובמקרה הטוב להימנע מלעשות לאחרים את ששנוא עלינו.

עוד דעות ב-ynet:

לקרוא את טראמפ

משהו עובד נכון בשיטת הבחירות בארה"ב

נגמרו התירוצים, עכשיו בונים ביו"ש

הברקזיט של העיתונות מהאמת

לבושתנו הגדולה, מדיניות משרד החינוך, כביטוי למדיניות ממשלת ישראל, מתעלמת ולעתים אף עוינת את ההתמקדות בחינוך המוסרי - בזכויות אדם, שוויון בין המינים, הגנה על מיעוטים, חירויות הפרט, ביסוס הדמוקרטיה וקליטת פליטים ונדכאים - וממקדת את מירב החינוך הערכי ב"אני ואפסי עוד". במילים אחרות, לא ריסון של האגוצנטריות והאתנוצנטריות כדי להימנע מפגיעה באחרים, אלא האדרת הייחוד הלאומי והדתי שלנו היהודים, כנפלאים וצודקים וטובים מן הגויים כולם. וכמובן, לעולם לא מתנצלים.

בימים שבהם מדינות נאורות מבקשות לחזק את מעמד כבוד האדם, הדמוקרטיה הליברלית, המדיניות הרב-תרבותית, טוהר המידות, השוויון בין המינים, הסיוע לפליטים, הקיימות הסביבתית והחופש מהכפייה הדתית, מערכת החינוך שלנו מתמקדת בניפוח האגו הקולקטיבי (עם בחירה, תורה קדושה, ארץ הבטחה וצור קיומנו), ומתעלמת מהשחיתות שפושה במנהיגות הפוליטית (נשיא, ראש ממשלה ושרים לשעבר), מגזענות ולאומנות (ראו דוח מבקר המדינה), מהתרחבות הפערים בין עניים ונזקקים לעשירים וטייקונים (כמעט שליש מילדי ישראל מתחת לקו העוני), מהדרת נשים וכפייה דתית (זוכרים את רונית אלקבץ בסרט "גט"), מהתעמרות בפליטים ומבקשי מקלט (מסתננים שהם סרטן בלב המדינה), מרמיסת זכויות אדם בשטחים המוחזקים, מחיסול השידור הציבורי והתקשורת החופשית, ומהרס איכות הסביבה.

לחגוג את יציאת מצרים מעבדות לחירות, להתגאות בגבורת המכבים, לפאר חסידי אומות עולם שהצילו יהודים, ולשמוח בריבונות מדינת ישראל – כל זה טבעי ונכון והגיוני, אך לא קשור לחינוך מוסרי אלא לשייכות לאומית ולשמחת הקוממיות. לעומת זאת לזכור ש"גר היית בארץ מצרים" וש"לא נהייה מצרים לאחרים" (כדברי ד"ר מיכה גודמן); לדאוג לזכויות המיעוטים בקרבנו ולקלוט פליטים שברחו מהתופת של ארצם; להבטיח ש"יש שופטים בירושלים" וש"ציון במשפט תיפדה"; לקדם חינוך לחיים משותפים ולהגן על נאמני זכויות האדם; לטפח את הצדק החברתי כדי לצמצם פערים חברתיים ולחסל את השחיתות של "הון-שלטון" - כל זה דורש מאיתנו לחרוג מפולחני ה"אנחנו אנחנו אנחנו" ולראות שיש גם אחרים בעולם: שהם שווים ואנושיים, שיש לדאוג לשלומם וכבודם, ושיש להתחשב בתרבותם ורצונם בדיוק כפי שאנו מבקשים שיכבדו את תרבותנו וכמיהותינו.

אנחנו לא חיים בוואקום

דור כזה צריך לגדל משרד החינוך - שיחסום את ההידרדרות למגמות איראן, פוטין וארדואן. ומשרד החינוך עושה את ההיפך. זו דרך אבודה בחינוך הערכי.

ובואו לא נשכח שאנחנו לא חיים בוואקום. בעידן הגלובליזציה הכול קשור בכול - משוק העבודה, היוזמות הכלכליות והמערכות האקדמיות ועד להתחממות כדור הארץ וגלי ההגירה של בני האדם שחיים בו. זו הסיבה שבחברות דמוקרטיות מקדישים משקל רב לחינוך לאזרחות גלובלית ולאחריות כוללת למין האנושי ולכדור הארץ. חמש סוגיות מרכזיות מכוננות את החינוך הערכי הגלובלי:

1. האחת היא צמצום האלימות והמלחמות, וקידום השלום וחיים משותפים.

2. השנייה היא צמצום העריצות והדיכוי, וקידום הדמוקרטיה וזכויות אדם.

3. השלישית היא צמצום העוני והפערים הכלכליים, וקידום הצדק החברתי והשוויון בהזדמנויות.

4. הרביעית היא מיגור החוליים החדשים (השמנה, דיכאונות ועוד) והאסונות האקולוגיים, וקידום בריאות הדור הצעיר והקיימות של הסביבה הטבעית.

5. וסוגיה חמישית מרכזית היא חילוץ הדורות הצעירים מן ההתמכרות לתעשיית הבידור, המדיה הדיגיטלית והרשתות החברתיות והבאתם אל מחוזות התרבות הרצינית והמעמיקה ואל האינטימיות הקשובה והאמפטית שביחסים חברתיים משמעותיים.

לסיום, אני מבקש לאמץ אמירה אחת ידועה שמיוחסת לשר החינוך בנט. אנחנו לא מתנצלים. יותר מדי פעמים בשנים האחרונות מטיחים בנושאי דגל החינוך לערכים נאורים ודמוקרטיים שהם שמאלנים ועוכרי ישראל ופוסט ציוניים וכדומה. ובכן, חשוב לחזור ולהזכיר לכולם שאת המאבק לחיים מוסריים וצדק חברתי הובילי לאורך ההיסטוריה גדולי הנביאים ואנשי הרוח והמדע - וכמעט תמיד רדפו אותם והציגו אותם כבוגדים. גם מלך מנוול כאחאב לא התבייש לכנות את אליהו הנביא "עוכר ישראל". ככה זה כשלאור קוראים חושך ולחושך אור. ובתקופת מקארתי באמריקה גם צ'רלי צ'פלין נאלץ לברוח, שלא לדבר על מרטין לותר קינג שהושלך לכלא - והיום הוא מופת מוסרי. כך היה במשטרים עריצים של השמאל וכך היה במשטרים עריצים של הימין, וכך תמיד במשטרים עריצים של דת פונדמנטליסטית.

הסופר וחתן פרס נובל אלבר קאמי, שהיה לוחם במשטרים עריצים משמאל ומימין, לימד אותנו: "רוצה אני גם לאהוב את מולדתי וגם להיות נאמן לצדק, ואיני רוצה גדולה למולדתי אם יהיה זאת במחיר עוולות לאחרים".

ברוח זו חינוך ערכי לצדק חברתי ותרבות נאורה הוא המעשה הפטריוטי החשוב מכול. לטובת ארצנו ולטובת האנושות ואימא אדמה. וכאמור, אנחנו לא מתנצלים.