פייטר: סיפורו של אלכס רסקופין

לג'ודוקא אלכס רסקופין (21) יש שני קעקועים על גופו שמתכתבים זה עם זה. הראשון החרוט על צלעותיו הוא המשפט: "לא משנה לאן תלך ומה תעשה, אתה תחיה את חייך בגבולות שבראש שלך". הקעקוע השני המצויר על ידו הוא חמש הטבעות האולימפיות.

לכתבות נוספות במדור "מחוץ לרדאר"

בשנים הקרובות רסקופין מתכוון להיצמד לנכתב בקעקוע על הצלעות ולחיות ללא גבולות בראשו, מתוך מטרה להגשים את המטרה הניצבת לנגד עיניו בכל פעם שהוא מביט בידו: האולימפיאדה.

הוראות לאולימפיאדת טוקיו כבר יש. רסקופין(צילום : אורן אהרוני )

למרות שהדרך שלו לטוקיו 2020 עוד ארוכה מאוד וצפויה לכלול עליות ומורדות, רסקופין לא חשש להצהיר בשבוע שעבר לאחר שזכה בהיכל קבוצת שלמה בת"א במדליית הארד באליפות אירופה עד גיל 23, שהוא מכוון למדליית זהב אולימפית בעוד ארבע שנים. "כל עוד אני מאמין מבחינתי אין גבולות", הוא מסביר.

רסקופין, למרות גילו הצעיר, כבר הספיק לחוות את שתי קצוות הסקאלה של ההצלחה. הוא טיפס למעלה בגיל צעיר, חווה נפילה כואבת בהמשך וכעת הוא מקווה שהמדליה האחרונה מסמנת סופית את החזרה למסלול הארוך והמפותל אל עבר הפסגה.

לפני חמש שנים, כשהג'ודו הישראלי היה בתקופה הרבה פחות זוהרת ושיווע לכישרונות חדשים, אלכס רסקופין סימן את עצמו כאחת מההבטחות של הענף. רסקופין, בן 16 אז, זכה במדליית הזהב בפסטיבל האולימפי האירופאי לנוער שנערך בטורקיה, אירוע יבשתי רב-ענפי לגילאים צעירים, והצהיר כי הוא מכוון להתחרות באולימפיאדת ריו.

זו רק ההתחלה מבחינתו. רסקופין (מימין) על הפודיום (צילום: אורן אהרוני)

זה לא קרה. את המשבצת הישראלית באולימפיאדת ריו במשקל עד 66 ק"ג, בו מתחרה רסקופין, תפס גולן פולק. למעשה, רסקופין לא ממש היה במרוץ לאולימפיאדה האחרונה. שמו נעלם מהכותרות ונדמה היה כי הכוכב שנצץ לרגע בטורקיה כבה. מה שלא כולם יודעים הוא שבאותם ימים, רסקופין חווה פציעה קשה שהשביתה אותו למשך קרוב לשנתיים מהמזרן.

הכל התחיל בתחרות בצרפת. באותה תחרות פרק רסקופין את הכתף באחד הקרבות והמשיך להתחרות כאילו לא קרה דבר. הוא אמנם זכה במדליית ארד, אבל שילם מחיר כבד על ההתעקשות להמשיך כרגיל. במשך חצי שנה סבל רסקופין מפריקות חוזרות ונשנות מה שאילץ אותו בסופו של דבר לעבור ניתוח.

הניתוח השבית אותו לשנה נוספת במהלכה עבר שיקום ארוך ומייגע. אלא שלא רק הצד הפיזי נפגע, כל ספורטאי יודע כי היעדרות כה ארוכה פוגעת גם בצד המנטאלי. רסקופין ראה איך בזמן היעדרותו חבריו לנבחרת ישראל התחזקו משמעותית והוא עצמו התקשה לעבוד מול יריבים שבעבר הסתדר איתם בקלות. "עברו לי כבר ראש דברים כמו: 'בשביל מה אני צריך את זה?'", הוא נזכר באותם ימים קשים, "חששתי שייקח לי המון זמן עד שאחזור לעצמי ובפועל באמת עברו שנתיים עד שזכיתי שוב במדליה. לא שקלתי לפרוש כי בתוך תוכי ידעתי שאחזור לעצמי, הבעיה הייתה שבכל פעם משהו הפריע ופגע לי ביטחון. ידעתי שבסוף אני אצליח, אבל לא ידעתי מתי".

"ידעתי שאני אצליח, אבל לא ידעתי מתי". רסקופין בפעולה(צילום : אורן אהרוני )

שמר במועדונים כדי לממן את הג'ודו

הבעיות הפיזיות לא היו היחידות באותה תקופה, רסקופין מצא את עצמו מתמודד גם מציאות כלכלית לא פשוטה. רסקופין איננו מגיע מבית עשיר. הוא אמנם נהנה מתמיכה של רוביק דנילוביץ', ראש עיריית ב"ש, העיר בה גדל, ושל הבעלים של חברת "נתיבי דרום", יוסי בן ישי, אבל גם זה לא הספיק ורסקופין מצא את עצמו עובד בעבודות שונות כדי לאפשר לעצמו לחזור לג'ודו. עוד כנער הוא היה עובד בעבודות סבלות שונות ואחרי שחזר מהפציעה הוא מצא עבודה כמאבטח בבאר שבע. הוא היה מעביר שבוע של אימונים בווינגייט ובסוף השבוע כשהיה חוזר לביתו בבאר שבע היה שומר במועדונים בלילה. חוויות מפחידות לא חסרות לו משם. "פעם אחת סיימנו משמרות וחיכו לנו בחוץ אנשים עם מקלות. פחדתי שאני מסבך את עצמי ועוד אחטוף מכות בגלל העבודה הזו, אבל ידעתי שזה בשביל הג'ודו וזה מה שצריך לעשות", הוא מספר.

השינוי המיוחל הגיע בשנה שעברה, דווקא אחרי אכזבה. רסקופין השתתף בתחרות במסגרת הגביע האירופאי לנוער בסלובניה והפסיד כבר בקרב הראשון ליריב מקומי. לאחר מכן גמלה בלבו ההחלטה כי בשנה הקרובה הוא לא יתחרה בכלל ויתרכז אך ורק באימונים מתוך מטרה לחזור חד יותר בשנה הבאה. מי שסירבו בתוקף לרעיון היו מאמני הנבחרת, אורן סמדג'ה ועוזריו גיא פוגל וגיל עופר. השלושה התעקשו שרסקופין ייצא לתחרות נוער נוספת – וההתעקשות השתלמה. רסקופין שמע לעצת מאמניו, יצא לתחרות בלה קורוניה וקטף את מדליית הזהב. באותה שנה הוא זכה בשלוש מדליות נוספות, כולל מדליית זהב אחת בתחרות בוגרים בשוודיה.

"באליפות אירופה ירדה ממני לבנה"

למרות הניסיון התחרותי שצבר, שום דבר לא הכין אותו למה שחיכה לו בשבוע שעבר בת"א. בניגוד לתחרויות קטנות באירופה שבהן צועקים מהיציע אנשים בודדים, וגם הם לרוב מעודדים את היריב המקומי – ביום שישי שעבר רסקופין התחרה באליפות אירופה עד גיל 23 בת"א מול אולם מלא ותומך.

מציאות כלכלית לא קלה. רסקופין חוגג עם המשפחה(צילום: אורן אהרוני)

"הצוות המקצועי והפסיכולוג של הנבחרת, אלעד פזי, דיברו איתנו והכינו אותנו לכך שהתחרות תהיה שונה, עבורי זו הייתה פעם ראשונה בקריירה שאני מתחרה מול כל כך הרבה אנשים", הוא מספר, "זו הרגשה מוזרה, בהתחלה זה קצת הלחיץ אותי, אבל הצעקות מהיציעים עזרו לי ומילאו אותי באדרנלין. זה נתן לי תחושה שאני לא יכול להפסיד".

אחרי שני ניצחונות על יריבים מפולין וספרד, רסקופין הפסיד ברבע הגמר ליריב אוסטרי ונשר לבית הניחומים ממנו אפשר לזכות לכל היותר במדליית ארד. "ההפסד שבר אותי", הוא מודה, "התחריתי מול יריב שאני מכיר ויודע שאני יכול לנצח, אבל לא הייתי כל כך בקרב. כשנפלתי לבית הניחומים הבנתי שזה הכול או כלום. סמדג'ה ושאר הצוות עשו לי שיחה ואמרו לי שמעכשיו לא משנה מה אני צריך ליהנות מהקהל ומהחוויה. הקרב הראשון בבית הניחומים היה לי קשה מאוד, אבל בסוף ניצחתי ועליתי לקרב על הארד. עכשיו תבין, סמדג'ה לא מרשה להפסיד בקרב על מדליה. מבחינתו עדיף שאפסיד בקרב הראשון בבית הניחומים ולא בקרב על המדליה. בטח כשלא מדובר בגמר, שם בכל מקרה מובטחת לך מדליה כלשהי, אלא בקרב שמפריד בינך לבין הפודיום".

רסקופין לא עבר על האיסור החמור של מאמנו. 19 שניות בלבד מתחילת הקרב על מדליית הארד הוא זרק את יריבו האזרי באיפון מושלם והבטיח את הזכייה במדליה הנחשקת. מיד לאחר סיום הקרב כל הרגשות התפרצו ורסקופין המאושר טיפס ליציע וחגג עם קרוביו, במה שהזכיר מעט את התמונות של חגיגות הניצחון של אורי ששון בריו. "כשהשופט הרים את היד וסימן לאיפון שמחתי שסוף סוף זה נגמר", הוא אומר וצוחק בקול רם, "חשתי הקלה. הרגשתי שיש לי המון אחריות על הכתפיים, חשתי שאנשים בקהל שאני לא מכיר תלויים בי. הם באו לעודד יום שלם וקרעו את הגרון. כשהבטתי ליציע וראיתי את האנשים מאושרים, הרגשתי שעשיתי את זה וירדה ממני לבנה".

לא עבר על "האיסור" של סמדג'ה. רסקופין על הפודיום(צילום: אורן אהרוני)

"התחרות על הכרטיס לטוקיו תסתיים בחיבוק ובנשיקה"

מדליית הארד בת"א חתמה עבור רסקופין את העונה באופן מתוק. בימים אלו הוא ממשיך באימונים עם הנבחרת בווינגייט ומדי פעם גם מתאמן אצל מאמניו האישיים בבאר שבע, איגור ויעקב דרק, השניים שזיהו את הפוטנציאל הגדול אצל הילד השובב בן השש שהגיע לחוג ג'ודו אצלם. את ההכנות הרציניות לעונה הבאה הוא יתחיל בינואר במחנה אימונים באוסטריה ולאחר מכן בסדרת תחרויות שאמנם עוד לא יעניקו ניקוד לקריטריון האולימפי, אבל באופן מעשי יתחילו את המסע הארוך אל עבר אולימפיאדת טוקיו 2020.

"מדובר בספורטאי איכותי שיצטרך לעבוד קשה מאוד כדי לבסס את המעמד שלו במשקל הכי קשה בארץ", אומר עליו מאמן הנבחרת, אורן סמדג'ה.

סמדג'ה מצביע למעשה על הבעיה הגדולה במשקל של רסקופין, עד 66 ק"ג. התקנון האולימפי מאפשר לכל מדינה לשלוח ספורטאי בודד בכל קטגוריית משקל. התחרות הישראלית במשקל של רסקופין אמורה להיות צפופה במיוחד. נכון להיום ישנם שלושה ספורטאים במשקל המדובר שנראים כבעלי פוטנציאל להגיע לאולימפיאדה: רסקופין, ברוך שמאילוב, אלוף אירופה עד גיל 23 לשעבר וטל פליקר, הוותיק מבין השלושה. לא מן הנמנע כי ספורטאים צעירים נוספים יפרצו בשנים הקרובות ויאבקו אף הם על הבכורה.

"רסקופין נמצא במשקל הכי קשה בארץ". סמדג'ה(צילום: אורן אהרוני)

רסקופין, שמאילוב ופליקר הם שלושתם חברים קרובים. למעשה החברות האמיצה בין רסקופין ושמאילוב התחילה עוד בכיתה י' כשהשניים חלקו חדר בפנימיית המצוינות של מכון וינגייט, המקום בו מתחנכים הכישרונות הגדולים של הספורט הישראלי. רסקופין בטוח כי נוכח היחסים המצוינים והקרבה ביניהם, התחרות תישאר אך ורק בגבולות הספורטיביים. "אני לא מתחרה ספציפית בשמאילוב או בפליקר, מי שיהיה טוב יותר על המזרן הוא זה שייסע לטוקיו. אנחנו מודעים למצב ומבינים שזה מה שיש. אי אפשר לרמות את הסיטואציה. ברור שאני רוצה להצליח וששמאילוב ופליקר רוצים בעצמם להצליח, אבל זו תחרות בריאה מאוד. בכל מקרה זה יסתיים בחיבוק ובנשיקה".

טעם מסוים של אולימפיאדה, או יותר מדויק של הכנות אולימפיות, חווה רסקופין כששימש השנה

כיריב האימונים של גולן פולק לקראת יציאתו לריו. ההפסד המפתיע של פולק בקרב הראשון כאב לרסקופין מאוד. "היו לי דמעות בעיניים כשדיברתי איתו, אני יודע כמה הוא עבד קשה, בגלל שהייתי צמוד אליו ראיתי מה הוא עובר גם מחוץ למזרן. לצערי היום פולק לא מקבל את הבמה הראויה, הוא ספורטאי שזכה במדליית ארד באליפות העולם. כמה כאלו כבר יש כאן? הוא באמת ספורטאי ענק".

דבר אחד בכל זאת שימח את רסקופין כשצפה ביום הקרבות האולימפי במשקל עד 66 ק"ג. הייתה זו זכייתו הסנסציונית של חברו הטוב, פאביו באזילה האיטלקי, במדליית הזהב. "הוא בסך הכל מבוגר ממני בשנה, היינו מבלים ביחד במחנות אימונים בגילאי קדטים ואנחנו חברים טובים. למחרת הזכייה דיברתי איתו והוא היה קצת בהלם. האמת שכשהוא הגיע לגמר חשבתי ששם הוא ייעצר, אבל פתאום הוא זרק באיפון. זה שימח אותי ממש וגם קצת צבט לראות מישהו כל כך צעיר זוכה בזהב, זה מעלה מחשבות שגם אני יכול, אבל מבחינתי זה רק הראה לי עד כמה זה אפשרי ולא בשמיים בשביל מי שמתאמן ומשקיע את החיים שלו".