"מבחוץ נראיתי בסדר, אבל בפנים הכל רתח"

ב-13 באוקטובר 1973, בעיצומה של מלחמת יום כיפור, נקרא נער ירושלמי על ידי דודו אל בית החולים הדסה. אביו, שגויס רק ימים קודם ללחימה, שכב שם פצוע אנוש, מורדם ומונשם. הוא מיהר אל חדרי הפצועים בלי לדעת שמה שיראה שם ישנה את חייו ללא הכר. הנער ההוא היה המשורר פיני רֳבֵּנוּ בן ה-17 שמאוחר יותר בחייו יסתגר 20 שנים תמימות בביתו שבירושלים עקב הלם הקרב שחווה באותו ביקור גורלי.

שום דבר על פניו של רבנו לא מאותת על האימה שחש באותם ימים. הקפה התל אביבי בו אני פוגש אותו נראה כמעט כניגוד המוחלט לכאוס שהוא מתאר. "כשהגענו להדסה מצאתי את עצמי בתוך שדה קטל, אליו נכנסת רכבת אווירית של חיילים משוסעים שהגיעו בעיקר מחזית הדרום", הוא מספר. הגיעו פצועים קשה, חלקם נפטרו מיד לאחר הגעתם. זה היה טיפול נמרץ".

"אני נכנס לראות את אבי ורואה שגופו יחסית שלם, אבל מצבו היה אנוש. ואז אמא שלי מתעלפת לידי ואני חושב שאיבדתי גם אותה". בשלב זה נכנס הנער למצוקה. "הסתובבתי ונסתי על נפשי", הוא מעיד, ומוסיף ומתאר את מה שעבר עליו בהמשך אותו היום הנורא. איך הלך ברגל, על טייס אוטומטי מהדסה אל ביתו, תוך שהוא חוצה שדות קוצים, יורד ירידות ועולה עליות, בלי להיות מודע למצבו שהיום הוא מעיד עליו כהלם. הלם שילווה אותו לאורך כל חייו.

(צילום: באדיבות המשפחה)

רבנו מצטייר כאדם מורכב - משורר ומדען, איש רוח אבל כזה שנטוע היטב במציאות של דעות פוליטיות. כעת יוצא לאור ספר שיריו הרביעי "באתי זר באתי עד לכאן" (הוצאת "הקיבוץ המאוחד") בו באים לידי ביטוי החלקים השונים באישיותו. אבל כדי להבין את הרומן שלו עם השירה יש לחזור לגיל 13, ליום חלוקת התעודות בבית הספר, אותו הוא מתאר כטקס של התגלות.

"בתוך ההמולה שהייתה שם עם התלמידים והציונים והכל, הסתכלתי הצידה והמבט נפל פתאום על דבורה בודדה. המחזה הזה עורר בי מערך שלם של מילים שלא יכולתי להסביר". אז הוא תלש דף, הלך הצידה והחל לכתוב את התחושות שגעשו בו. את החיבה לכתיבה הוא ישמור לעצמו בסוד, שכן כמו שהוא מעיד "חיבה לשירה יכולה להיות קטלנית עבור נער בחטיבה - צו הרחקה". במקביל, הוא מינף את יכולותיו הוורבליות ואף התנסה מדי פעם בכתיבת מילים רומנטיות עבור אוהבים.

"עד כמה חכמים שרירי הפה השותק" (מתוך: "ידעתי שיבוא היום")

הוא מתראיין כעת לראשונה, לאחר שהחשיפה וההכרה בתהליך שעבר דרשו ממנו תעצומות נפש. לאחר שנס מבית החולים וממראות אביו הגוסס ואמו הממוטטת והגיע אל הבית, צריך היה להסביר בקושי רב לסבתו את שהתרחש. הקושי להוציא את המילים האיומות, כך נראה, ילווה אותו בהמשך חייו, קושי שייפתר לא מעט בזכות הכתיבה. 10 חודשים שכב אביו מחוסר הכרה בבית החולים, עד שנפטר מפצעיו. הוא הלך לעולמו ארבעה ימים בלבד לאחר גיוסו של פיני לצבא.

ההיסטוריה המשפחתית לא מנעה מצה"ל לגייס את הנער ההלום. והאפקט של מה שראו עיניו באותו יום בבית החולים לא איחר להגיע. "מגיל צעיר רציתי להיות צנחן, מאז ששת הימים", הוא מספר. "אבל בגיוס עצמו התחלתי פתאום להיכנס לחרדה עמוקה. צבע הזית שאפף אותי החזיר אותי לחדר מלא החיילים הפצועים". בבה"ד 4 אליו סופח, הפיצוצים היו דבר שבשגרה, וכל אחד כזה שהרעיד את האדמה לא הקל על מצבו הרגיש. "הצבא לא היה מודע בכלל לדבר כזה, של הלם", הוא מסביר. וחוסר המודעות פגע בו אנושות. באחד מהאירועים הצבאיים בהם השתתף במדבר יהודה, הוא נפצע פיזית ונפשית. "שם" הוא אומר "פרצה המחלה".

הוא החל לחוות ניתוקים מהמציאות, התעלפויות. סימפטומים שהעידו על קושי נפשי רב, "גולגולת דקה", כפי שהוא מכנה זאת בחיוך. "מבחוץ נראיתי בסדר, אבל בפנים הכל רתח". בהתייעצות עם קב"ן הופנה לטיפול פסיכיאטרי דחוף, מהלך שהוביל לשחרור מוקדם מהשירות, אבל לא מנע ממנו גיוס למערך המילואים. בנסיון לשקם את חייו האזרחיים של לפני המלחמה והפגיעה, נרשם רבנו, שהיה בעל נטייה ברורה למדעים כבר בבית הספר היסודי, ללימודי מתמטיקה באוניברסיטה העברית, ומאוחר יותר פנה למחקר בביולוגיה. ההחלטה הזו תוביל אותו לעיסוק כמדען מוביל שעוסק בתפקודם של תאים במערכת העצבים, כולל גילויים שתרמו להבנת האפילפסיה - מחלה שמה שמאפיין אותה הן התעלפויות וניתוק מהמציאות. נראה שגם חייו של רבנו שזורים בלא מעט סימבוליקה.

"אני משתדל / לא לומר לך דברים / ששנינו יודעים" (מתוך: "אני משתדל")

מאז סוף שנות השבעים הוא חי בזוגיות עם תמר רבנו, פסיכולוגית קלינית שחלק ניכר מעבודתה מוקדש להבנה וניתוח של פגיעתו הנפשית. נראה שגם קרבתה של תמר לא מנעה ממנו לנסות ולשוב למערך הצבאי באמצע שנות השמונים, הפעם כאיש מדע שתורם מיכולותיו ליחידה סודית בצה"ל. אבל העירוב המחודש של מדים ובסיס צבאי עורר בו שדים רדומים והוא נסוג לביתו, בו הסתגר מהעולם למשך 20 שנה.

רבנו מתאר את מצבו הנפשי כמסע של עליות וירידות. וכשהירידות מגיעות, הן יכולות להיות קטלניות. כך קרה יום אחד במעבדה, במהלך המחקר הדוקטורנטי שערך. "עבדנו באותה התקופה על ניסוי עדין במסגרתו צריך להחדיר אלקטרודות של מיקרו המילימטר לתוך תא חי. זה ניסוי סופר עדין, כזה שלא עוזבים בשום מצב. עבדנו מהבוקר ועד הלילה. פתאום, ב-2 בלילה, אני נתקף בדחף אובדני. ואני עובד עם חומרים רעילים ביותר. הרגשתי דחף פשוט לגשת לארון ולשאוף משהו, שאיפה שהייתה מסיימת הכל". אז הוא עזב את הכל וברח כדי להציל את עצמו. "ויותר לא חזרתי", הוא מודה. "מהמחלקה התקשרו כדי להבין מה קרה. אמרתי להם שהחלטתי לעזוב. הם לא ידעו מכלום". לאחר מכן הגיעה ההסתגרות.

פיני קורא משיריו בבית הסופר

הניתוק מהעולם כלל ויתור על קשרים חברתיים מכל סוג שהוא. אבל רבנו עובד מביתו. מקדם מחקר וכותב שירה במרץ. כתיבה שהביקורת הפוליטית ניכרת בה בעוצמה מרובה. למשל בשיר "כך קרוב", בו הוא כותב "אתה קרוב/לשיר את אויביך/קרא את משורריהם/ראה כמה דומים שיריהם לשירי משורריך/עד כמה שברו את שפתם להברות של לב". "כמי שראה מלחמות ותוצאות של מלחמות ובעל נפש שיש לה מחשבות" מצהיר רבנו, "אני יודע שאי אפשר לפתור עוול בעוול. כתבתי על זה ב'אני יהודי', שיר שהופיע בספרי הקודם, 'בסוף כל השירים באים אל האוזן למות'". ואז הוא קורא מתוכו בלהט, עד שכמה ראשים בבית הקפה מסתובבים בפליאה, לשמע שירה הנקראת בקול בשעת צהריים. "אני יהודי/בן יהודי/המבין רק שואה./מאז שלמדתי ממה עשוי האפר/אני יודע שזו ארצי/ועפרה אפור. אני יהודי שהתרגל לפתור/מכות במכות/ועוול בעוול".

מה זה אומר עלינו?

"אנחנו הולכים ומתרחקים זה מזה. אני משתף פעולה עם המשורר הערבי פרופ' פארוק מואסי שמלמד במכללה בבאקה אל גרבייה. הופענו במספר מקומות והוא הזמין אותי למכללה מספר פעמים. אנחנו דנים בסכסוך דרך השירה. כי גם השירים שלו הם פוליטיים".

עם המשורר פארוק מואסי. דיאלוג(צילום: באדיבות המשפחה)

אתה מאמין בשינוי דרך השירה?

"לצערי אני לא חושב שהשירה יכולה לפתור הכל, כי קשה להתגבר על הבדלים תרבותיים. אני בעד פתרון של "גירושין" - הפרדה, וכל אחד לדרכו. זכות השיבה ופתרון גירושין לא הולכים יחד וזו בעיה. אני חושב שהעולם כולו צריך להתגייס ולתת פתרון לבעיית הפליטים.

כלומר?

"הכל מתחיל בשואה. אני חושב שהשואה היא ביטוי קיצוני למה שהיה קיים גם קודם, אולי בגלל הנצרות, והיא ההוכחה הניצחת שהייתה בעיה יהודית ושצריך היה לפתור אותה. אלא שאנחנו ניצלנו את השואה, בנינו מדינת מקלט. אבל למקלט נזקקים כשיש פליטים שמסתובבים בחוץ - ואלה נגמרו מזמן. חוק השבות פוגם במדינה שלנו. על ידי עלייה סלקטיבית אנחנו מבטחים את הרוב היהודי. אני חושב שהשואה עברה ניצול על ידי השלטון. והיא שימשה כקרדום לחפור בו כדי לקבל מוסריות. לומר היום שאנחנו מדינת מקלט זו פיקציה. ואנחנו חייבים, לטובתנו, להעביר את החורבן של השואה לעמדה היסטורית".

ומה לגבי הפלסטינים?

"המורה שלי, שהיה אמריקני, אמר לי פעם משהו מאוד נכון: 'הישראלים הם עם מוזר, הם חושבים שהם יכולים לפתור סכסוכים בדיבור בינם לבין עצמם'. צריך עוד גורם. לא נפתור אם נתווכח עם עצמנו. מה שצריך זה שתקום הנהגה שמייצגת את העם הפלסטיני. כי אני לא יודע כמה אבו מאזן מייצג היום את האוכלוסיה. צריכה להיות אלטרנטיבה. ואסור שאחרי הסכם שלום יהיו מחנות פליטים. במקביל, ההשפעה האיסלאמית הקיצונית על העם הפלסטיני צריכה לדעוך. צריך להיות פתרון דיור לפליטים. כי אדם שאומר 'גזלו לי את הבית' תמיד ירצה לחזור. הפתח לתקווה זו הכרה בעוול ופתרון ממשי".

השאלה היא אם האקלים הישראלי מאפשר דיבור על זה. יש דברים שאתה מרגיש שאפילו כנכה צה"ל אסור לך להגיד?

"אני מוצא שתי תקופות עם סכנה לחופש הביטוי בישראל. הראשונה הייתה אחרי רצח רבין. היה איום מצד מחנה השלום על העמדות של הימין. רבים הרגישו מותקפים ושלא היה פתח לדיאלוג. התקופה השנייה היא כעת, כשאנחנו תלויים בעניינים משיחיים. הפוליטיקה הכלל עולמית והמקומית לא במקום של פריצת דרך".

ולמרות העיסוק בפוליטי, רבנו עדיין מקדיש את עצמו לכתיבה שירית שרובה מבטאת את הפן האישי. הספר הנוכחי, הוא מעיד, שונה מאוד מהספר הראשון אותו כתב ביחד עם תמר אישתו. "זה היה פרויקט של סדנת הכתיבה שהכנתי, ותחילת היציאה שלי מהבית לאחר 20 שנה. למדתי בעצמי וכתבתי מאמרים בתחום הפסיכואנליזה אבל לא היו לי קשרים חברתיים כי אין לי יכולת לרצף חברתי. אין לי חברים. טיפלתי בילדים בזמן שתמר עבדה, עד שאמא שלי באה וחשפה את הכל למשרד הביטחון ואז קיבלתי עזרה". כיום הוא מטופל ומקבל עזרה ממלווה שמוציא אותו לאט לאט מהבית.

אחד הנושאים הרגישים בספר, למשל, הוא יחסיו עם אמו. "היא בסוף ימיה" הוא אומר. "ויש בי את

 הפחד לאבד את העד האחרון למה שראיתי. כי מי יאמין לי אחר כך - בלי האבק, בלי הצעקות? תראה, אני כתבתי שירה עוד לפני שחלמתי שתהיה לי טראומה. אז הפחד עכשיו הוא גם פחד בסיסי לאבד אם, אבל בנוסף היא הקשר היחיד שנשאר לי לעולם המטורף ההוא".

לבסוף הוא מסתכל סביבו בניסיון להעביר את התחושה הקשה שמלווה אותו מאז המלחמה. "תראה את בית הקפה הזה", הוא אומר בכאב. "כל אחד יודע את תפקידו, הכל מסודר, נקי. מישהו בכלל יכול לדמיין את הכאוס ההוא? איך אפשר בכלל להסביר אותו?".