צ'ייסר ב-4700 דולר: המשקה הכי יקר בעולם
סכום של כמעט רבע מיליון דולר שילם לפני ימים ספורים בחור אלמוני במכירה פומבית בסותבי'ס, עבור בקבוק קוניאק אחד. יובל ג'וב הרגיל, הרחיק עד לונדון בשביל לספר את סיפורו של הבקבוק הכי יקר בעולם
הרבה דברים בעולם אפשר לקנות ברבע מליון דולר. למשל, בית קטן קטן בערבה, או בית בעיר בכל מדינה חביבה שלא קוראים לה ישראל. אבל יש אנשים שיש להם מספיק בתים, ובית בערבה ממש לא עושה להם את זה. האנשים האלה מעדיפים לקנות ברבע מיליון דולר כל מיני דברים נוצצים ויפים, שבניגוד לבית, ניתן להעמיס על מטוס או להניח על שולחן מתנודד ביאכטה רב מנועית. למשל: בקבוק קוניאק נחמד.
235,000 דולר לבקבוק לואי טרז (לואי ה-13) או בשמו המלא LOUIS XIII - ODYSSEE D’UN ROI - בנפח מגנום (1.5 ליטר) - זה המחיר ששילם עבור הבקבוק קונה אלמוני בסוף השבוע האחרון במכירה פומבית שהתקיימה בבית המכירות סות'ביס בלונדון. מחיר שמגלם 4,700 דולר לצ'ייסר, ומחיר שמציב את הקניה הזו כשוברת שיא העולם לבקבוק קוניאק בודד. את השיא הקודם החזיק במשך חמש שנים בקבוק Croizet מבציר 1858 שנמכר בשנת 2011 בשנגחאי, סין, תמורת יותר מ-150,000 דולר.
התמזל מזלי להיות אחד מאלה שזכו לראות את פאר היצירה לפני המכירה. כשעמדתי לצד הבקבוק המרשים וליטפתיו בערגה, נראיתי לעצמי קצת מטופש. נכון, הוא נראה מרהיב, אולי אפילו בצורה אדיוטית (בואו נגיד שזו די פאדיחה להביא בקבוק יוקרתי כזה למסיבת גג אצל חבורת פעילים חברתיים), אבל בכל זאת מה שהכי היה בא לי באותו הרגע זה לשלוף את פקק הקריסטל ולהרביץ איזה צ'ייסרון קטן. לא כל כך בגלל הטעם, אלא כי מאוד רציתי לדעת איך זה מרגיש להוריק 4,700 דולר במורד הושט.
לשם כך אפילו זרקתי על עצמי ז'קט, וציחצחתי נעליים אצל מצחצח הנעליים הכי מוכשר בברלינגטון ארקייד - שדרת הקניות היוקרתית והעתיקה ביותר בלונדון. אלא שלמרות תחינותיי, דיבון פריור, שגרירת המותג בבריטניה ומנהלת אחורי הקלעים של המכירה, לא נעתרה לבקשתי. בנדיבותה היא הציעה לי ללגום מבקבוק קוניאק לואי טרז ה"רגיל", זה שמחיר המחירון שלו בחנויות עומד על כ-12,000 שקלים בלבד, ואפשר אפילו להשיג אותו בחנויות מסוימות בישראל. ביחס לבקבוק שנמכר במכירה הפומבית - מדובר כמעט במשקה פיצוציות.
בזמן שהיא פתחה את הבקבוק והניחה את הפקק הלח והריחני על צלוחית כסף ממורקת, חשבתי לעצמי, מה יש בטקס הזה שכל כך מרגש אותנו, שתייני הברנדי, הוויסקי והרום המיושנים. כשמזגה ברוב טקס את הנוזל המוזהב, באמצעות פיפטה מוכספת אל כוס הקריסטל הדקיקה, שאלתי את עצמי מדוע משקה בן ארבעים, חמישים וגם יותר ממאה שנה, כמו במקרה הזה, מפעיל אצלינו את כל הבלוטות והזמזמים, גם בלשון וגם בחיך, אך בעיקר בקליפת המוח.
אפשר לייחס לכך תכונות כימיות, שאת חלקן אפשר להגדיר אלכימיות, שכן לא כולן עדיין ניתנות להסבר מחקרי-מדעי. פועל יוצא מכך הוא שבכל חבית קוניאק שנחה במרתף החשוך והטחוב עשרות שנים עדיין ממשיכות להתקיים תגובות כימיות שונות ומשונות שגורמות למלוקלות בנוזל להתפרק להקשר זו לזו וחוזר חלילה, כל זאת תוך התנדפות מתמדת מדפנות החבית, מה שבלשון העממית מכונה כ"חלקם של המלאכים". זוהי לשון מכובסת, שכן לא מדובר במעשה מלאכים כלל ועיקר, כי אם במעשה שטן.
לשמחתנו, בנוסף להתנדפות, מתרחש תהליך נוסף: תזקיק יין הענבים (או דה וי) מוצץ את שרף העץ שעוטף אותו ומתמזג עימו. בבדיקות מעבדה שנערכו על קוניאקים מתיישנים התברר שחבית בת עשרים שנה מכילה כ-500 גרם רכיבי עץ - כלומר,חצי קילו שרף וטאנינים שנמסו לתוך המשקה והגיעו אליו ממקור חיצוני.
בניגוד ליין, אשר התחמצנות יתר גורמת לקלקולו, בקוניאק, כמו גם בכל סוגי האלכוהול האחרים שמתיישנים בחבית, החמצן דווקא גורם למשקה להתבגר בכבוד ולפתח עוד ועוד תכונות ארומטיות נפלאות. התחושה הנפלאה הזו שעוטפת אותנו כשאנו דוחפים את האף לחבית או לכוס, תוך שאדי הבשומת מציפים את מרכזי העונג במוח, היא בדיוק מה שקורה למרכז הבקרה של הכרומטוגרף כשמטפטפים לתוכו קוניאק. כרומטוגרף הוא המכשיר אשר משמש במעבדות של המזקקות הגדולות לצורך אנליזה של חומרים נדיפים ופיענוח רכיבי הארומה של המשקה.
גילוי נאות: בעוונותי אני יצרן ברנדי. כלומר, אני חלק מהתעשייה הזו. אך תהיה זו טעות לחשוב שההיכרות המדוקדקת עם רזי הזיקוק והמגע התדיר עם חביות ספוגות בכל טוב, יקהו ממני את הריגוש שבשתיה. ממש לא. נהפוך הוא, כשמריחים קוניאק בן יותר ממאה שנה מתרגשים כמו באותה הפעם הראשונה שזוכים להסניף משקה עתיק היישר מהחבית - "לגנוב חבית" - כך קוראים לזה בעגת המזקקים.
הריגוש הזה הוא לא רק כימי-תחושתי, אלא גם תלוי תרבות והיסטוריה, וזה אף העניין החשוב יותר. הרי כשאנו שותים משקה עתיק אנחנו לא מכניסים לגוף שלנו רק את מכלול המולקולות מהן הוא מורכב, אלא אנחנו מתמזגים עם הסיפור שלו: עם ילדותו, עם שורשיו ועם דרך חינוכו. זו אולי הסיבה שמשקאות אלכוהוליים, גם הוודקות הצעירות ביותר, לעולם לא ישוחררו משטח המזקקה לפני שחלפו ששה חודשים. זהו, אם תרצו, תקופת גן חובה. לאחר מכן או ששולחים את הזאטוט לנקות ארובות או שממשיכים להשקיע בו בחינוך.
ובקוניאק משקיעים. את הלואי טרז, בלנד הדגל של רמי מרטן, רקחו לראשונה בשנת 1874. כאמור מדובר בתערובת של מאות חביות אשר הצעירה בהן היא בת ארבעים שנה והמבוגרת בת יותר ממאה. כל החביות מכילות או דה וי שהגיע אך ורק מחלקות שממקומות בגרנד שמפיין. הבקבוק האיקוני הוא שחזור מדויק של פלאסק עשוי מתכת שנמצא קבור באיזור Jarnac - שריד ממלחמת מאה השנים - הפלאסק היה שייך כנראה לקצין בכיר חובב שתיה (בימים ההם כל החיילים והקצינים היו חובבי שתיה).
אך הבקבוק שהוצע כעת למכירה זכה למחירו חסר התקדים לא רק בגלל האיקוניות של המותג, אלא גם, כמו ברכב יוקרה - בגלל האבזורים והתוספות: הוא מונח במארז עץ ועור בעיצוב הרמס, ארבע כוסות קריסטל שנופחו בעבודת יד בבית הזכוכית סן-לואי, כשעל כל כוס חקוקה מפת אירופה ישנה, פיפטנה עשויה זהב לבן (בבקבוקים מעין אלה לא מוזגים ישירות מהבקבוק אלא בעזרת פיפטה) וספר מעוצב עטוף בכריכת עור שמספר את ההיסטוריה של לואי ה-13.
ומה יש בתוך הבקבוק? בתוך הבקבוק יש בדיוק את אותו הקוניאק שיש בלואי טרז הרגיל, שאותה גברת מזגה לי (נו, הבקבוק הפשוט הזה שעולה 12,000 שקלים). למקרה שתרצו לקנות אחד כזה רק אספר שאכן מדובר בקוניאק מאוד טעים ומיוחד, במיוחד כשמישהו אחר מזמין אותך לכוסית.
הצצה לאוסף של חובב ויסקי ישראלי: