השבוע שבו אמא פתחה בשביתה
נירית צוק, אמא לשלושה ילדים, התבקשה לבדוק מה יקרה אם היא לא תעשה כלום בבית במשך שבוע. בהתחלה השמחה הייתה גדולה אבל מהר מאוד היא התחלפה בהרגשה מוזרה ונקיפות מצפון. אז מה המסקנה ואיך הגיבו הילדים?
"את האמא פה", היא אומרת לי בכעס, ולידה עומדים שני אחיה, כמו שומרי ראש קטנים ומהנהנים. "ויש לכולנו הרגשה שבזמן האחרון קצת שכחת את זה!". אני מביטה בהם ולא כל כך יודעת מאיפה להתחיל. כיצד אני יכולה להסביר להם שכל מה שנראה להם ולי מובן מאליו עד היום, הפך בשבוע אחד ללא מובן בכלל? השבוע שבו אמא פתחה בשביתה.
הכל התחיל מניסוי מעניין שהציעה לי העורכת: "מה דעתך להפסיק לעשות כל מה שקשור לילדים (בני 17, 13 ו-6) למשך שבוע?", היא שאלה. "הכוונה לכביסות, כלים, אוכל. פשוט לקחת צעד לאחור ולא לעשות כלום". ועל ההצעה הזאת, לצערה הרב של משפחתי, קפצתי בשתי ידיים.
לניסוי הקודם של נירית צוק - התנתקות מקבוצת ווטסאפ
האמת היא שכבר הרבה זמן אני מרגישה שסדר היום שלי הוא לא הגיוני. מדובר בימים שלמים בהם אני מפרפרת בין העבודה, לכביסות, למדיחים, לקניות, לבישולים, הכנת מערכת שעות, הסעות לחוגים, וחוזר חלילה. ובזמן האחרון אני מרגישה יותר ויותר כמו נמלה שנמצאת במבוך שלא נגמר. ולכן, מרגע שההצעה עלתה, כעיתונאית שמחרפת נפשה למען המשימה, הסכמתי ויצאתי לפעולה.
כולם מרוצים
היום הראשון של הניסוי היה יום חמישי, ואני חייבת להודות שזה היה סוף השבוע הכי כיפי שהיה לי מזה תקופה ארוכה. סוף שבוע שבו לא נקפתי אצבע בבית. הרגשתי כאילו מישהו נתן לי כרטיס טיסה על חשבונו ושלח אותי לחופשה. פשוט נהניתי מכל רגע. והמצחיק הוא שכל המשפחה זרמה איתי. כולם היו במצב רוח מצוין, ללא מריבות וללא כעסים. וכך, במקום לבשל, יצאנו למסעדות, במקום לסדר את הבית ולהתלונן פשוט יצאתי עם בן הזוג לטיולים רגליים, צפיתי בטלוויזיה וקראתי ספרים. ובערב, כשהילדים יצאו לבלות לקחתי צעד נוסף. בניגוד להרגלי, לא שאלתי אותם עם מי הם מבלים והיכן ולא הגבלתי אותם בשעות חזרה. המצחיק הוא שאז בן זוגי נקט יוזמה, ושאל את הילדים את כל השאלות שאני שואלת בדרך כלל. הוא אפילו הגדיל לעשות ובדק בלילה שהם חזרו ושהכל בסדר, מה שלא קורה בדרך כלל כי אני מיד מזנקת מהמיטה.
השמחה הזאת נמשכה עד יום ראשון בבוקר. ביום ראשון, כשכולם יצאו מהבית, נכנסתי למטבח, וחשכו עיני. הכיור היה מפוצץ בכלים, השיש היה מלא פירורים ושאריות של גבינה לבנה ואבוקדו היו מפוזרות עליו. הדרך בין המטבח לסלון הייתה מלאה בזוגות נעליים של הגדולים ומשחקים של הזאטוט, כאילו עמי ותמי היו אצלנו וניסו לסמן את הדרך לבית של המכשפה. וכשהגעתי לסלון פרצתי בקריאות שבר. הכורסה הלבנה שלי, זאת ששמרתי עליה בקנאות עד היום, הייתה עם כתם ענקי של קטשופ. לא היה לי מושג מתי זה קרה. אולי כשהייתי באופוריית הניסוי שלי. אבל עכשיו הרגשתי את הכעס והעצבים עולים לי לגוף, ומיד רצתי לקחת סבון ומטלית. אבל אז נעצרתי. ניסוי זה ניסוי. קצת קשה אז נשברים? לא.
משא ומתן עם הילדים
נשכתי שפתיים, הלכתי לחדר העבודה שלי וחיכיתי בסבלנות לשעת הצהרים. בצהרים, כשהילדים הגיעו הביתה, הסברתי להם שהבית הוא דבר חשוב שיש לשמור על ניקיונו, ושזה אינטרס של כולנו. לא אמרתי להם אף מילה על הניסוי. בעיקר כי לא רציתי ליצור אנטגוניזם או להיפך, שיתוף פעולה מוגזם. לכן, ביקשתי משניהם שיעשו מדיח ושיראו האם הם מסתדרים עם הכביסות. וכשהילדה שאלה מה יש לצהרים, הצעתי לה שתכין פסטה. להפתעתי, הילדים לא התמרדו או התווכחו אלא פשוט אמרו: "בסדר". ואז הם התיישבו בסלון לצפות בטלוויזיה. מאוחר יותר הילדה הביאה לשניהם קורנפלקס, והם צפו בשקט ואכלו.
בשעה 17:00 הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר. צרחתי על שניהם שיקומו ויעשו מה שביקשתי. הם שוב לא סרבו אלא אמרו: "בסדר, רגע". חמש דקות מאוחר יותר שניהם התכוננו לתזוזה. היא הייתה צריכה לקנות משהו, והוא רצה ללכת לחוג. או אז שיניתי שיטה, ועברתי לשיטת המשא ומתן. הסברתי להם שהם לא הולכים לשום מקום עד שהם לא עושים מה שביקשתי. הם רטנו, התעצבנו אבל עשו. ואני הרגשתי מותשת.
למחרת בצהרים אותו נוהל חזר על עצמו, ואני הרגשתי מותשת עוד יותר. האווירה בבית הייתה עכורה. וכאילו לא די בכך הרגשתי שהספקות מתחילים לקונן בי. שאלתי את עצמי האם באמת תפקידם של הילדים הוא לעשות מדי יום את כל עבודות הבית? או שאולי התפקיד שלהם הוא להתמקד בלימודים, וכל השאר הם התפקידים שלי כהורה? ביום שלישי עלה לי רעיון אחר. החלטתי לנסות לתת את תפקידי הבית לעוזרת. לשמחתי היא הסכימה. וזה היה בהחלט נוח, חוץ מהפרט השולי שזה עלה לי הרבה כסף, ושהיא נשארה אצלנו כל כך הרבה שעות עד שהרגשתי כאילו נוספה לנו קרובת משפחה חדשה. מהר מאוד קלטתי שגם זה אינו פתרון. בשלב הזה כבר לא היו לי רעיונות נוספים.
אולי יעניין אותך גם:
- אמא החליטה להיאבק בעייפות בדרך יצירתית
- 28 משפטים שכל ילד צריך לשמוע מהוריו
- צפו: הערות בלתי נסבלות שאומרים לאמהות
כל אחד עושה מה שהוא רוצה
האמת היא שלאורך כל הניסוי לא עבודות הבית היו אלו שהטרידו אותי אלא הידיעה שאני לא מתערבת בחיי הילדים: לא מבררת לגבי שיעורי בית, לא מתעניינת להיכן הם הולכים, לא מגבילה אותם בשעות חזרה. המצחיק הוא שבהתחלה זה עבד מצוין אבל אז בן הזוג טס לחו"ל, ואני נשארתי לבד עם הניסוי המעצבן שלי. בשלב הזה תחושת החופש שלי הפכה לתחושת חוסר שליטה. הרגשתי כאילו הפכנו לבית שבו כל אחד עושה מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה וללא קשר זה עם זה. ואני לא אהבתי את התחושות האלה.
זה היה גם השלב שבו התחלתי לחשוב על כל התפקידים שלי כאם. שאלתי את עצמי מדוע יש לי נקיפות מצפון ורגשי אשם כשאני מבקשת מהילדים לעשות את עבודות הבית? מדוע אני מרגישה שזאת האחריות שלי? ומדוע, חרף הפמיניזם, התחושה שלי היא שהציפייה החברתית גם כיום, במאה ה-21 היא שאמא, בלי קשר לתפקיד שלה בעבודה או לקריירה שלה, תדאג לבית ובעיקר תהיה מעורבת בחיי הילדים.
כיום, כאימהות בפרט וכהורים בכלל, התחושה היא שהתפקידים שלנו רק הולכים וגדלים. אנחנו אחראים לא רק על הבית ועל חינוכו של הילד אלא גם על כך שהוא מכין שיעורי בית, כי המייל מגיע ישירות אלינו, על ההסעות, כי רובם לא הולכים ברגל, ועל החיים החברתיים שלו (האם הוא יוצא לחברים או יושב מול מסכים). ואני שואלת: האם לא ערבבנו את הכל ביחד וקצת הגזמנו? האם לא לקחנו את תפקידי ההורה, והפכנו אותם לאידיאל שאי אפשר להתקיים בו? האם לא הגיע הזמן לעצור ולחשב מסלול מחדש?
כתוצאה מהניסוי הזה הגעתי למספר תובנות: קודם כל הבנתי שילדים צריכים לעזור בתפקיד כלשהו בבית. הם צריכים לדעת שהם שותפים לחיי המשפחה, ולכולם יש תפקידים, לא רק לאמא או לאבא. בנוסף, הבנתי שבחיי היום יום פחות חשוב מי עושה מדיח וכביסות אלא החשוב הוא המקום שלי כהורה. ובעצם, התפקיד שלי הוא לנסות ולהיות משמעותית עבור הילדים, להיות חלק מעולמם ולבנות עימם מערכת יחסים. וזה המקום היחידי שבו באמת הם צריכים אותנו, ההורים, ללא תחליפים.
הכותבת היא מנכלית ועורכת פורטל ההורות עשר פלוס
איך גורמים לילדים להיות עצמאיים? צפו:
לפנייה לכתב/ת 
