דיבורים בלבד לא יעצרו את האסון החברתי

אלימות בכלל, ונגד נשים בפרט, היא כמו מזג האוויר: כולם מדברים על זה אבל אף לא עושה שום דבר בנידון. היום הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים ייתן לאישי ציבור הזדמנות נפלאה לדון עוד באסון החברתי הזה, לצטט את המסרים הנכונים פוליטית, להביא סיפור קשה לצד נתון מזעזע, לסכם בתקווה לעולם טוב יותר, ולבסוף, לקפל את הציוד ולהתחיל להתכונן ליום האיידס הבינלאומי בעוד שבוע. אלא שעבורנו, העוסקות בנושא יום-יום, החוות וחיות את הנגע הנורא הגובה סבל וקורבנות יותר מפעולות טרור ותאונות דרכים גם יחד, הצהרות והזדהות לא מספקות יותר, אנו צריכות גם פעולות ממשיות למניעה. עבורנו, "חג האלימות" לא עוזר במאומה אם כולו מסתכם בהצהרות והזדהות, ואם אין בצידו גם קידום ממשי ואפקטיבי של המאבק.

בישראל, אחת מכל עשר נשים חווה אלימות במשפחה, כמעט אחד מכל ארבעה גברים בישראל סבור כי זכותו להכריח את בת זוגו לקיים איתו יחסי מין בכל עת, 18,000 נשים מתלוננות בכל שנה במשטרה על אלימות כנגדן, והחמור מכל הוא שלפני המשפט האחרון צריך להוסיף את המילה "רק", כי הרוב לא עושות זאת.

והדברים עוברים כלפיד נצחי מדור לדור: 80% מהגברים המכים ו-60% מהנשים המוכות חוו אלימות במשפחה גם במשפחה ממנה באו, ואם יש משהו שכדאי להמר עליו, הרי הוא שגם הדור הבא יקים משפחות המבוססות על אותו דפוס זוגיות. תעשיית האלימות במשפחה היא פה, כבר התרגלנו אליה, כמו גם אל הסיפורים המזעזעים שהפכו לסטטיסטיקות, אל הזעזוע שהפך למס שפתיים, ואל הרשות המבצעת שהפכה לרשות המדברת, לרשות המתעדת, לרשות המצטערת.

גם ביום שישי הקרוב, ביום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, שר הרווחה לא יוכל לברך על תגבור הטיפול בילדים המהווים את גרסת הדור הבא, שרת המשפטים טרם הכריזה על חובת טיפול לגברים שהורחקו מבתיהם או הורשעו בעבירת אלימות, שר החינוך לא יודיע על הכנסת תוכנית ארצית למניעת אלימות בתקופת החיזור וזוגיות צעירה לתכנית הלימודים בבתי הספר הקיימת מזה שני עשורים רק ב-15 רשויות מתוך 250.

גם השנה השר לביטחון פנים יודיע על כוונה להטמיע שימוש באזיקונים אלקטרונים לגברים בצוי הגנה, אך לא יבצע בשל החשש לפגוע בחרות הגבר. המשרד לבטחון פנים ימשיך לצמצם את "עיר ללא אלימות" ולהחזיר מיליונים לקופת האוצר, הקו הפתוח לגברים אלימים ישאר תלוי על בלימה כי הסתיימו כספי ההפעלה בראשית 2017, ומשרד ראש הממשלה לא יורה ללפ"מ להכין קמפיין תקשורתי נרחב ומקיף שפונה בכל ימות השנה אל התודעה של כולנו ומגייס את הציבור למלחמה בתופעה הרסנית זו. כל זה לא יקרה, ונסתפק אולי בקריאה של הועדה לקידום מעמד האשה, התובעת בכל תוקף לעשות יותר בעניין.

אף אחד לא באמת ממהר או מרגיש את הבהילות הנדרשת, אחרי הכל למי אכפת מאיזה ערבי שרוצה ערבייה, מאיזה אתיופי שרוצח את אשתו או מחבר להקה שמילותיה "ילדים זה שמחה" - הרוצח ומותיר ילדים עצובים??

כשבחוץ מזג אויר סוער - משרדי הממשלה מגיפים את התריסים, כי ככה מטפלים בעניין כמו מזג האויר. חג אלימות שמח לכולנו, בשביל חלק מאיתנו הוא יהיה דווקא דיי עצוב, כמה נשים גם ייאלצו להיעדר ממנו, כי הן נרצחו השנה.

רבקה נוימן, מנהלת האגף לקידום מעמד האשה, ויצו ישראל