"מה פתאום נזכרת אחרי שנים?": לא כל כך קל להתלונן במשטרה

"למה לא התלוננת במשטרה", "כנראה זה לא באמת היה אונס", "מה פתאום נזכרת אחרי כל כך הרבה שנים", "למה התלבשת ככה": בבית, בצבא, בלימודים, בעבודה – כל אחת מהן הותקפה במקום אחר, וכל אחת מהן שילמה מחיר בלתי נסבל בגלל הבחירה להתלונן במשטרה ולהאמין שמערכת המשפט תעשה את עבודתה. לרגל יום המאבק באלימות נגד נשים, עשר בנות מספרות על התהליך הקשה שעברו, ומבקשות מכולנו ללמוד, להפנים ולהשתנות. 

הנתונים מלמדים שרובן המוחלט של נפגעות עבירות מין מוותרות על הגשת תלונה. בדיוק כמו בפרשת אלון קסטיאל שהתפוצצה השבוע. עבור גברים רבים מדי, ולמרבה הצער גם נשים, זו הוכחה שלא הייתה עבירה. אבל אם נקשיב להן, לנפגעות, יתברר לנו די מהר שלא אצלן הבעיה, אלא אצלנו. במחיר שמשלמת מתלוננת על עבירות מין, בעובדה שהיא עוברת כמעט בהכרח אונס שני, בחקירה שלעתים קרובות מדי אינה מתנהלת כראוי, בהתמודדות עם התיוג החברתי השלילי, במאבק המשפטי הקשה מנשוא. כדי לצלוח את מסכת העינויים הזו, צריך להצטייד בתעצומות נפש, תמיכה אדירה מהסביבה וסעד נפשי.

לרגל היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, ביקשנו מעשר נשים לספר על המחיר של הגשת התלונה, וגם על המחיר שהן משלמות בקהילה ובחברה שנגועות בתפיסות מעוותות. העדויות המובאות קשות לקריאה, אך הן מתארות נאמנה את המציאות של רבבות הנפגעות והנפגעים.

נפגעות עבירות מין הן כנראה היחידות שמואשמות אוטומטית, בלי לשים לב, בהיותן שותפות לפשע. אדם שפרצו לביתו לא יישאל למה לא ביצר עוד יותר את ביתו; אישה שנשדדה ברחוב לא תישאל מדוע היא אינה מסתובבת עם נשק להגנה עצמית; אדם שנפצע בפיגוע לא יישאל בזלזול איך זה שלא הצליח להתנגד לתוקף. אבל נפגעות עבירות מין? הן סופגות את כל השאלות, כאילו יש להן מידה של אחריות למה שעברו.

המטרה כמובן אינה למנוע תלונות עתידיות במשטרה. להפך. השאיפה היא לקרוא לכל הגופים והרשויות לפעול כדי לתקן את המצב ולהקל על נפגעות להגיש תלונה ולעבור את התהליך. לא פחות מכך, חשוב לנו לקעקע את הטיעונים שנשמעים פעם אחר פעם, ומסבירים למה ההחלטה לא להגיש תלונה במשטרה היא בעצם הודאה בכך שלא בוצעו עבירות, או שאלה היו זניחות. מה בעצם אפשר לעשות כדי לשנות את המצב? מקור במשטרה אומר שזה קודם כול עניין של החלטה. להשקיע בהכשרת חוקרות וחוקרים, פרקליטים ופרקליטות, שופטות ושופטים. "בשנים האחרונות היה שיפור משמעותי מאוד בתחום", הוא אומר, וגורמים המעורים בתחום מאשרים את דבריו, "אבל מובן שיש עוד הרבה מקום לשיפור. להכשרות יש חלק מרכזי בזה, מכיוון שרק כך נוכל כולנו להכיר באמת את המצוקות של נפגעות עבירות מין". הבוס של אותו חוקר, מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך, הדגים מאז כניסתו לתפקיד תפיסה בעייתית בנושא. כך למשל הוא הורה להפסיק לחקור תלונות אנונימיות, ובמקביל הפסיקה דוברות המשטרה לדווח על עבירות מין. ייתכן שבפועל הוא נוהג אחרת, אך התחושה היא שהוא אינו מבין מספיק את מה שעובר על אותן נפגעות.

"עד היום הקימו בתי דין לעניינים כלכליים, מחלקות לעניינים מנהלתיים, בתי דין למשפחה, לנוער, לעבודה", אומרת ח"כ מיכל רוזין (מרצ), לשעבר מנכ"לית מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. "בעבירות מין התפיסה היא שכל שופט יכול לשפוט. כל אחד מומחה. זה לא נכון. כדי להבין פגיעה מינית צריך הבנה עמוקה של התופעה, של ההשלכות הנפשיות, האישיות, הפסיכולוגיות. הבנה של המערכת החברתית וכיצד היא פועלת. בשביל זה צריך גם בתי דין לעבירות מין, ובמקביל צריך להמשיך לתקן ולשפר את הנקודות בדרך לשם – במשטרה, בפרקליטות ובחברה".

"הרגשתי שמנסים להתיש אותי". לי(צילום: צביקה טישלר)

הודעתי לפרקליטה שאני מרימה ידיים

לי הותקפה ברחוב, והותשה והושפלה על ידי המשטרה והפרקליטות עד שהחליטה לסגת מהתלונה.

"אני אישה דתייה. ערב אחד, לפני כחודשיים, חזרתי מקורס שבו השתתפתי בסביבות עשר בלילה. אדם שהלך אחריי ניגש אליי ושאל אותי 'אפשר חיבוק?' נבהלתי ואמרתי 'לא'. המשכתי ללכת. הוא הלך אחריי, ובפנייה הבאה הוא התנפל עליי, נישק אותי בכוח ונעל את הידיים שלי בידיים שלו. 'את הזונה שלי', הוא אמר לי. ביקשתי שיעזוב אותי, שייתן לי ללכת, אבל הוא השתיק אותי והתחיל ללטף לי את החזה ואת הישבן. נתתי לו בעיטה והצלחתי להיחלץ, רצתי לכביש בין מכוניות נוסעות. הוא הצליח להשיג אותי ושמתי את החברה שלי בטלפון על רמקול. היא צרחה עליו שיתרחק ממני ושהמשטרה בדרך אלינו. הוא נבהל וברח.

"כל החיים אני מציירת בראש תרחישים איך אגיב אם יקרה לי כזה דבר. אני תמיד עם גז פלפל בתיק, אבל ברגע האמת לא הצלחתי לפעול. ממש כעסתי על עצמי. למחרת הגשתי תלונה במשטרה. תמיד הייתי האישה החזקה שאומרת שנשים לא צריכות להתבייש ובטח שלא לשתוק, אז אמרתי לעצמי שזו ההזדמנות להוכיח לעצמי ולסביבה. אחרי שבוע חזרו אליי ואמרו שתפסו אותו והוא במעצר. ביקשו שאגיע לעימות, שאין תיאום בין הגרסאות שלנו. העימות היה עבורי קושי נוראי. הוא הכחיש הכול, ובכלל היה לי קשה לראות את הפרצוף שלו שוב. במהלך החקירות שאלו אותי כמה וכמה פעמים אם אני מסכימה לוותר על חסיון התיק הרפואי שלי. אין שם משהו מיוחד, אבל סירבתי. הרגשתי שמנסים להתיש אותי, ששואלים שאלות שלא שייכות לתקיפה שעברתי, כמו איך יחסי המין שלי עם בעלי ועוד שאלות חודרניות.

אחרי כמה ימים הודיעו לי שהתיק עובר לפרקליטות. בבוקר אחד קיבלתי טלפון שאני צריכה להתייצב באותו יום בצהריים בעיר שאינה עיר מגוריי. ביקשתי שידחו לשעה מאוחרת יותר משום שאין לי אפשרות לצאת מהעבודה. הודיעו לי שאין מצב. הפרקליטה ממש שכנעה אותי ונתנה לי את כל הסיבות לרדת מהתיק ולוותר. היא הצליחה. אמרתי לעצמי: הוא לא אנס אותי, למה לי להמשיך בתהליך שיפגע לי בעבודה, בבית ובילדים? הודעתי לפרקליטה שאני מרימה ידיים. ברור לי שעם אישה אחרת, או בזמן אחר, זה יכול היה להיגמר באונס ברוטלי, ואולי זה עוד יקרה. אבל התהליכים הם כל כך מתישים שקשה לא להתייאש ולוותר. אם אני, שכל כך הרגשתי חזקה ורציתי לשמש דוגמה, הרמתי ידיים, אז המצב במדינה ממש עצוב. לכן מסתובבים בינינו כל כך הרבה מטרידנים ואנסים".
 

"המערכת מאוד אדישה". מיכאל(צילום: טל שחר)

מפקד הבסיס ראה ושתק

מיכאל הוטרדה על ידי בכיר בבסיס שבו שירתה. לאורך כל ההליך המשפטי הוא המשיך בשגרת השירות, וממנה ביקשו לעבור בסיס ולהתרחק מחדר האוכל.

"שירתתי בצבא כנהגת, ומפקד חדר האוכל בבסיס שלי הטריד אותי פעמים רבות במשך כחצי שנה. כשהייתי באה לקחת אוכל לחלק לשומרים, הוא היה אומר למי שסביבו: 'תראו את התחת של מיכאל'. לידיד שלי מתקופת הצבא הוא היה אומר: 'אתה מזיין אותה, נכון? איך היא במיטה?' באחד המקרים, באמצע שמזגתי אוכל, הוא בא וליטף אותי, והיו פעמיים שהוא נישק אותי בניגוד לרצוני. פעם אחת הוא נצמד אליי מאחור, הניח לי יד על הציצי, לחש לי באוזן שירשתי את התחת של אימא שלי ונתן לי נשיקה רטובה ומיוזעת. קפאתי. אני בחורה חזקה אבל הוא מפקד, ואני בהלם שהיינו בכלל בסיטואציה הזאת. זה נמשך חצי שנה. הטרדות בלי סוף. בפעם האחרונה ישבתי במטבח וחתכתי תפוחים לראש השנה, והוא בא מאחוריי, לחש לי באוזן, נשם עליי. באותו רגע מפקד הבסיס בדיוק עבר במטבח, הם היו חברים קרובים. הוא ראה את זה ושתק.

"החלטתי להפסיק לשתוק. התקשרתי ליוהל"ן (יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים), שאלתי מה התהליך. סיפרתי להם שמטרידים אותי מינית בצבא ואני לא יודעת מה לעשות. הם קראו לי לבוא לאיזו פגישה, ולפני כן הציפו אותי באזהרות: כמה שהתהליך לא נעים, כמה שהוא קשה. הפחדות. אחר כך ביקשו ממני לעבור פוליגרף. הסכמתי. שאלו אותי שם שאלות מטומטמות, כמו 'האם אי פעם השתמשת במיניות שלך כדי להשיג משהו?' הוא עצמו בכלל לא הסכים לעבור פוליגרף. חייתי בתחושה שמשהו לא בסדר. שיש כאן פשע שבאמת נעשה. אם לצורך העניין יהיה פיגוע, לא יאשימו את הנפגע, את הקורבן. באף פשע אחר לא מאשימים את הקורבן. רק אלינו, שנפגענו על ידי גברים, מתייחסים כאילו היינו שותפות לפשע. אני יודעת את האמת, יודעת מה חוויתי, ובעיקר שמעתי שהוא עושה את זה לאחרות. באחד הבקרים ניגש אליי מפקד הבסיס ואמר שהוא 'מיודע לגבי המצב', סיפר שהתקשרו ממצ"ח ואני צריכה להגיע לצריפין. למה? 'להשלים פרטים בחקירה'. בלי הכנה, ובלי שדיברו גם עם המלווה שלי, הגעתי לצריפין ומהכניסה התקשרתי שוב למלווה, ואז זיהיתי את הנעליים האדומות שלו. הרמתי את המבט וראיתי אותו מסתכל עליי. יצאתי משם וחטפתי התקף חרדה, לא הצלחתי לנשום. הבנתי שהעימות ששאלו אותי אם אני מוכנה לעבור קורה כאן ועכשיו, בלי הכנה. לקח לי שעה וחצי להתאושש.

"לאורך כל הדרך, כשהסיפור הזה נמשך, שילמתי מחיר. קודם כול בחקירה, עם השאלות החודרניות, כשהייתי צריכה בכל פעם לחזור ולהסביר ולספר. ושוב: הוא נגע בך עם יד ימין או יד שמאל? הוא נצמד עם כל הגוף או רק עם פלג הגוף העליון? למה לא אמרת כלום? איך נתת לו לעשות את זה? איך קפאת? בחקירות יש כל הזמן תחושה שאולי את סתם היסטרית, אולי את סתם אומרת, אולי את בעצם משקרת.

"זה נמשך שנתיים וחצי, ועד שהוא נשפט הוא המשיך את העבודה שלו כרגיל. אפילו קיבל סוג של הצטיינות בביקורת, על המטבח הכי נקי בצה"ל או משהו כזה. כל הכבוד, קיפ אפ. דפוק. ובזמן הזה שואלים אותי אם אני רוצה לעבור בסיס, אומרים לי לא להתקרב לחדר האוכל. אני זו שצריכה להעביר את הזמן בהימנעות מלגרום לו להרגיש לא בנוח. המפקד שלי אמר שאני מתגרה בו. כאילו הוא הקורבן. המערכת מאוד אדישה, ואין להם פתרונות".

אל תבזבזי כוחות על הליכים במדינה בלי חוק

שלי מחכה כבר 11 שנים להכרעת הדין במשפטו של אילן שמואל, נהג לשעבר במשרד ראש הממשלה בנימין נתניהו, שנגדו היא הגישה תלונה על תקיפה מינית כשהייתה בת עשר.

"הייתי ילדה קטנה, בת שמונה. התוקף ומי שהרס את חיי היה אילן שמואל, נהגו של ראש הממשלה נתניהו באותה תקופה. הייתי חברה של בתו, והם גרו בסמוך אלינו. בכל פעם שהייתי מגיעה אליהם הוא היה מכניס אותי לחדר שלו ושל אשתו ונועל את הדלת. הוא היה אומר לי 'אני אוהב אותך יותר מאשתי, אסור לך לגלות את הסוד שלנו', וכך פגע בי עשרות פעמים. לפעמים הבת שלו הייתה מנסה לפתוח את הדלת. יום אחד שיתפתי את אימא שלי. הייתי ילדה קטנה ולא היו לי מילים להסביר לה, אז לקחתי בובה והדגמתי לה 'ככה אילן עושה לי'. אימא שלי שאלה אותו 'אתה נוגע בשלי?' והוא ענה לה: 'יכול להיות שהייתה נשיקה פה ושם, אבל לא שווה בשביל זה להרוס שתי משפחות'. בגיל 10 אמרתי לאימא שאני לא רוצה שאף אחת עוד תיפגע. היא לקחה אותי והגשנו יחד תלונה.

"אני זוכרת שהחוקרת שאלה אותי אם הוא גמר ולא הבנתי על מה היא מדברת. תיארתי לה איך היה מתחכך בי ואת הנשימות הכבדות. תיארתי את החדר לפרטי־פרטים. את הדלת, את המנעול. גם היום אני זוכרת הכול. את כל שנות הנערות שלי חייתי בפחד. אני גרה שני בתים מהתוקף שלי, תחנת האוטובוס בדיוק מתחת לבית שלו. במהלך השנים התנהלו דיונים, והוא דחה אותם הרבה. כשהיה מגיע, הוא בא עם המדים של העבודה ועם האאודי, וכל כך הכעיס אותי לקרוא את תגובת משרד ראש הממשלה כשהפרשה התפוצצה בתקשורת והתברר שהוא אנס עוד בנות. הם אמרו שמרגע שנודע למשרד הוא הוצא לחופשה. המשפט שלי מתנהל מולו יותר מעשור, והוא המשיך לעבוד שם כרגיל. לפני שנתיים, כשהתפוצצה הפרשה הנוספת עליו, פנו אליי מהמשטרה ושאלו אותי לגבי הבנות האחרות. הכרתי את רובן. השופטת בתיק שלי בחרה להתעלם מההליך המשפטי שמתנהל מולו במחוזי, שם הוא הורשע לפני חודשיים על עבירות אונס ועבירות נוספות. בינתיים, בדיונים חוקרים אותי ואת אימא שלי על עדות שנתנו לפני 11 שנה. כרגע הפרקליטות מנסה להגיע להסדר טיעון שבמסגרתו הוא יודה בשלושה מתוך עשרות המקרים שבהם תקף אותי. זה אומר שהוא יקבל אולי חודשיים מאסר.

"השבוע אלך לדבר אל לב השופטת. אני רוצה שהוא יודה בהכול. הייתי ילדה בת 10 שניסתה למנוע פגיעה בבנות נוספות, אבל הרשויות נתנו לזה להימשך. הייתי נערה שמפחדת ללכת ברחוב. הייתי גיבורה שעמדה מולו בדיונים. הייתי סבלנית במשפט שמתנהל נצח, בשביל חודשיים מאסר? איזה מסר רשויות החוק מעבירות לנפגעות? הפוגע ימשיך במעשיו, ואת תשמרי את כוחות הנפש שעוד נותרו בך ותשתקי. אל תבזבזי אותם על הליכים מיותרים במדינה בלי חוק".  

"הייתי ילדה תמימה ומפוחדת". רחלי

לבד מול כולם

רחלי גרינברג וחברתה הוקעו על ידי היישוב שבו גרו לאחר שהחליטו "לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ" והגישו תלונה נגד דמות מוכרת בקהילתן.

"הייתי בת 12 ביישוב דתי, והוא היה דמות מוכרת בקהילה שפגע בי ובחברה שלי. הוא הכניס כל אחת מאיתנו לחדר צדדי. חברה שלי חששה ופחדה לספר להורים, אבל אני סיפרתי, וההורים שלי שיתפו את ההורים שלה. ההורים מיד לקחו אותנו למשטרה והגשנו תלונה. ביישוב מאוד כעסו עלינו ש'הוצאנו את הכביסה המלוכלכת'. נתנו לי להרגיש אשמה, ופגעו בי יותר מהפגיעה עצמה. הם ניסו לשכנע את ההורים שלי לרדת מהתלונה. אמרו שאנחנו מכתימים את השם של הקהילה. לא אשכח איך המחנכת שלי, במקום לתמוך בי אמרה לי: 'למה סיפרת? את יודעת כמה זה פוגע בילדים שלו?' גם אימהות של חברות אמרו לי: 'בגללך אשתו רוצה להתגרש ממנו'.

"אנשים מהקהילה באו להעיד לטובתו, ואפילו הייתה מורה שבאה ונתנה עדות אופי על התלמידה הנוספת הנפגעת, שהיא עם בעיות קשב וריכוז. הייתי ילדה קטנה, והמשטרה ביקשה לערוך עימות ביני ובין התוקף. מכיוון שסבלתי מסיוטים ולא ישנתי בלילה אבא שלי סירב. הוא ידע כמה אני מפחדת. אבל בגלל שהיינו ילדות קטנות ולא היו הוכחות ולא היה עימות הוא יצא זכאי מחמת הספק. התוקף נשאר לגור בקרבת מקום מגוריי, ומאז התחילו אצלי הפרעות אכילה. רציתי להיעלם בגלל הפחד לצאת מהבית ולראות אותו. לא היה לי איפה להסתתר.

"אושפזתי במחלקה להפרעות אכילה לסירוגין. היום, בדיעבד, אני מבינה שהמערכת פשוט לא תקינה. אני חושבת שמלכתחילה במקרה של ילד קטן, שאין לו שום אינטרס, חובת ההוכחה היא על המבוגר. למה שילד ימציא כזה דבר? הייתי ילדה תמימה ומפוחדת, חובת ההוכחה שפגע בי הייתה עליי וברור שנכשלתי".

"נאנסתי כמה פעמים ע"י קרוב משפחה". חן(צילום: אלעד גרשגורן)

ביקשו ממני לשכוח

חן, בת 19, נאנסה על ידי קרוב משפחתה, וננטשה על ידי הוריה שבחרו בתוקף שלה על פניה.

"נאנסתי כמה פעמים כשהייתי בערך בת חמש על ידי קרוב משפחה. כל החיים גדלתי בתחושה שנפגעתי אבל לא ידעתי מה ולא ידעתי לשים אצבע על הפגיעה. היינו עולים חדשים והתרבות שלנו הייתה מאוד סגורה. מיניות לא הייתה נושא מדובר. אפילו כשקיבלתי מחזור לא ידעתי מה זה, כי אף אחד לא דיבר איתי על זה. בגיל ההתבגרות היו לי פלשבקים של תמונות מהפגיעה שהתרחשה כמה פעמים, ותמיד נכחה שם קרובת משפחה נוספת שגם היא הייתה ילדה. כשהייתי בת 15 פניתי אליה וסיפרתי לה ש'יש לי זיכרונות מוזרים'. תיארתי לה מה אני זוכרת, וגיליתי שאני זוכרת דברים לפרטי פרטים. קרובת המשפחה אישרה לי שזה אכן מה שקרה, ונדהמה שזכרתי מגיל כל כך צעיר. כשהפגיעה נחשפה אני זוכרת שהיו צעקות בבית, בכי, ואז שקט. שקט שלא הכרתי.

"הפגיעה הכואבת יותר הייתה כשפניתי לאימא שלי וסיפרתי לה שאני זוכרת מה היה, ושאלתי אותה למה לא דיברה איתי על זה מעולם. אימא שלי יצאה מיד להגנת קרוב המשפחה שסבל מקשיי קליטה וביקשה ממני לשכוח מהאירוע ולהמשיך הלאה. לא רציתי, הרגשתי שבוצע בי פשע ומטייחים. הבנתי שהיא בחרה בו. שהיא שמה אותי, הבת שלה, במקום שני, ונפגעתי מאוד. לא יכולתי להשלים עם העובדה הזו. זה ערער מאוד את היחסים בינינו לאורך השנים. זעמתי עליה, זו אימא שלי ואני מאוד אוהבת אותה, אבל התפקיד של אימא הוא להגן על הילדים שלה ואימא שלי בחרה להגן על מי שפגע בבת שלה. יותר מזה, לאורך השנים היא הכריחה אותי לקבל אותו ולסלוח לו. כשהוא התחתן, אימא שלי הכריחה אותי לבוא לחתונה. הייתי צריכה ללכת לחתונה של מי שאנס אותי כילדה, של מי שהרס לי את הילדות, את הנערות, את החיים. אימא שלי הודיעה לי שאם אני לא באה גם היא לא הולכת, ואז כל המשפחה תקלל אותי. אז הלכתי, פחדתי שכולם יכעסו עליי. הבורות והרצון לשמור על המשפחה מאוחדת גרמו לאימא שלי להזניח אותי ואת הנפש הפצועה שלי".

"שמעתי את בד השמלה שלי נקרע". הדס

הטעם שלא יימחה

הדס, בת 27, הותקפה ליד ביתה. יחס מבזה במשטרה הביא אותה להתייאש ולוותר על התלונה.

"גרתי בדרום תל־אביב בשכונה קשה. באחד הלילות חזרתי ממסיבה, צעדתי במהירות ואחזתי את מפתחות הבית ביד. ראיתי כבר את הכניסה לבניין, את דלת הבית, ופתאום הגיח בחור מאחור וסתם לי את הפה עם יד מטונפת. אחרי שנייה אני מרגישה מתכת קרה צמודה לגרון שלי. 'תצעקי, ואני חותך לך את הגרון, הבנת, זונה?' לא הצלחתי לנשום. הרגשתי טעם מלוח מהיד שלו, ריח חריף שנספג לי בנשמה, שמעתי את בד השמלה שלי נקרע, ריצ'רץ' נפתח ואז כאב עצום, כאב שקשה לי לתאר.

"'מה את בוכה? את יודעת שאת אוהבת את זה'. דקה, שתיים, שלוש, שעה. לא יודעת כמה זמן עבר. בכל הזמן הזה אני רואה את הדלת של הבית שלי ואין לי יכולת להגיע אליה, הרגשתי שזה נמשך נצח. כשהוא סיים, אמר לי 'יהודייה מסריחה' וירק עליי. אחרי דקות ארוכות הצלחתי לגרור את עצמי לדירה. קרסתי בכניסה, הקאתי והלכתי לישון עם סכין ביד. למחרת בערב הלכתי להגיש תלונה. חשבתי שאם אספר במשטרה שמישהו תקף אותי ואיים עליי בסכין באמצע הרחוב הם יתייחסו ברצינות, אבל נדהמתי מהשאלות של החוקרת. מבחורה שהותקפה באמצע רחוב היא הפכה אותי לזונה שהזמינה את האונס הזה על עצמה וגרמה לי להרגיש אשמה.

"אני לא יכולה לשכוח את השאלות הקשות שלה כמו: 'מה לבשת? מיני, נכון? חולצה חשופה? בטח היית שיכורה, למה לא ברחת לבית אם הוא כל כך קרוב?' מצאתי את עצמי מנסה להסביר לה כמה זה משתק, סכין על הצוואר, מנסה לשכנע אותה שאני לא פרוצה ולא הייתי שיכורה. במשך שלוש שעות של חקירה הם פקפקו בי ונתנו לי להרגיש אשמה, עד שפשוט קמתי והלכתי, בלי לסיים את הליך הגשת התלונה. הרגשתי ששואבים ממני את הכוחות האחרונים, שאני עוד פצועה וכאובה ולאף אחד לא אכפת. אחרי ארבעה חודשים הודיעו לי שהם סוגרים את התיק, כי אין מספיק ראיות. עד היום קשה לי לסלוח. עברו שנתיים, ועדין עולה לי בפה טעם היד שלו, ואני לא מצליחה לשכוח את הקול המפחיד שלו".

למה נראה לך שאני אאמין לך

עדי, בת 22, מצאה את עצמה מוקפת באנשי חוק שמעבירים ביניהם צילומים אינטימיים שלה.

"הייתי כמעט בת 17 כשקיבלתי את שיחת הטלפון ממשטרת ישראל. 'אנחנו רוצים שתבואי להגיש תלונה', אמרו לי. נבהלתי, ניסיתי להכחיש, אבל החוקר נקב בשמות של הפוגעים ונתן לי להבין שהם יודעים הכול. לא ידעתי שבעקבות תלונה אחרת הם פרצו לחשבון המייל של מי שתקף אותי במשך כמעט שנה, ונחשפו למיילים המחרידים והאיומים ששלח לי. הסכמתי לבוא רק אחרי שהובטח לי שאף אחד לא יידע. הגעתי לבד, אף אחד לא אמר לי שמגיע לי ליווי. החוקר אמר 'אין לנו כרגע חוקרת, זה בסדר שאני אקח ממך עדות?' הסכמתי. לא ידעתי מה זה עדות, לא ידעתי שאצטרך לתאר לפרטי פרטים את מה שקרה.

"ישבתי מולו במשך חמש שעות וגוללתי כיצד אילצו אותי לעשות דברים במשך כמעט שנה. הוא שאל רק שאלות טכניות ולא ניסה לערער אותי, כי כבר נחשף לכל התכתובות בינינו. הוא קרא את המיילים שבהם סירבתי להיפגש ואת האיומים המחרידים והלחץ הפסיכולוגי שהופעל עליי. סיפרתי כיצד הם המתינו לי פעמיים מחוץ לבית הספר ומה קרה.

"אחרי יומיים התקשר אליי החוקר ואמר שלצערו התיק עובר לעיר שבה למדתי, כי שם בוצעה העבירה. הגעתי למשטרה שם והמתנתי על ספסל בחוץ. חוקרת יצאה ושאלה אותי מה אני צריכה, הסברתי לה שאמרו לי לבוא. היא חיפשה על השולחן שלה את התיק שלי, רפרפה כמה רגעים בין הדפים ואז פנתה אליי לפני כל האנשים שהמתינו בספסל: 'ולמה נראה לך שאני אאמין לך לכל הסיפור הזה?' השתתקתי, ואז שאלתי אותה אם נוכל לדבר על זה בפנים, לא ליד האנשים. היא הבינה שטעתה ואולי בגלל שכבר בכיתי היא התנצלה והזמינה אותי להיכנס. בחדר היא אמרה לי שנראה לה שאני מגזימה וכנראה מאוהבת במישהו ומנסה להתנקם בו. הסברתי לה שבכלל לא רציתי להגיש תלונה, ומתחנה אחרת נחשפו לתכתובות ופנו אליי. 'כנראה לא קיבלנו את כל החומר', היא אמרה וקראה לשוטר שעמד שם וביקשה ממנו לקחת אותי לחדר כדי שאדפיס את כל המיילים והתיעוד שיש אצלי. התחלתי להדפיס ובינתיים נכנסו עוד שוטרים לחדר, לשיחה עם השוטר שאצלו הדפסתי. הם התחילו להעביר ביניהם את החומר שהדפסתי, נתנו אחד לשני לקרוא מולי. היו שם חומרים מאוד קשים, מיילים שהכילו תמונות עירום שלי שהפוגע צילם. אחד מהשוטרים שאל אותי אם זו אני בתמונות, ואז העביר בין חבריו.

"התביישתי, רציתי לצעוק עליהם שיעופו, שזה החיים הפרטים שלי, אבל כשמדובר בלובשי מדים הרגשתי שמותר להם, שכביכול הם בתפקיד. הבטיחו לי שיעצרו את התוקף אבל הוא סימס לי באחד הימים שהוא ימתין לי שוב ליד בית הספר. התקשרתי למשטרה, כי זה מה שהם הנחו אותי לעשות. הסברתי לשוטר על הקו במה מדובר אבל הוא אמר לי 'אז מה את רוצה שנעשה? אנחנו לא יכולים להצמיד לך שמירה 24 שעות'. הרגשתי כל כך לא מוגנת, נשארתי בבית שבועות ארוכים. פחדתי שהוא יודע מהתלונה וכועס עליי. אחרי כמה ימים התקשרו אליי שהוא עצור וביקשו שאבוא. לא הסכמתי. צרחתי עליהם שיעזבו אותי. פחדתי ששוב ישחררו אותו והוא ינקום בי. כבר איבדתי אמון במשטרה".

"כישלון גדול של המשטרה". מיטל(צילום: אלכס קולומויסקי)

כשהאמון נגמר

מיטל, בת 30 מירושלים, מספרת על היחס התקשורתי והחברתי המאשים לאחר האונס שעברה.

"זה קרה לפני כשבע שנים. ישבנו ביחד, כל החבר'ה. שתינו. חלק הלכו ושניים נשארו, ידיד שלי ובן דוד שלו. הם ביצעו בי אונס אכזרי שנמשך כמה שעות. בבוקר שאחרי התעוררתי, התקלחתי והלכתי לבית החולים כי הייתי פצועה פיזית. איך שהגעתי הזמינו משטרה. ביקשתי לא להגיש תלונה, אבל החוקרת הפעילה המון לחץ. אמרה שאם לא אגיש היא תגיש בשמי. כאן הגיע שקר ראשון של המשטרה, כשאמרו שבמקום תלונה אגיש 'הודאה'. סיפרתי את הסיפור. לא היה לי מושג שזה הולך להמשיך לחקירות ומשפט וכל הבלגן. נתתי עדות והשאלות היו קשות, ממש מפורטות. האם הוא חדר, מי חדר ראשון, מי שני, איך, כמה זה כאב, שאלות פרטיות. עניתי מה שיכולתי.

"אחרי שהשתחררתי מבית החולים התחלתי לקבל שיחות טלפון מהמשטרה, שאגיע לחקירה. הגעתי והרגשתי חוסר אמון. ואז עוד חקירה, ועוד. לא עמדתי בזה. באחד המקרים בלעתי כדור הרגעה, ואז קיבלתי מהחוקר משפט קשה: 'אני לא מוכן לחקור אדם במצב כזה, מבחינתי החקירה הסתיימה'. הוא שחרר אותי הביתה בתחושה קשה. אחר כך התחילו לשכנע אותי לערוך עימות. לא רציתי, אבל הסבירו לי שבלי זה הסיכויים שלי נמוכים. אז הסכמתי. שוב שאלות, שוב הכחשות. אחר כך העבירו את זה לבית משפט לדיון, ואני איבדתי את עצמי. התקפי חרדה, אשפוז פסיכיאטרי. החיים נעצרו. ותוך כדי – ביקשו שאבוא להעיד במשפט. קיבלתי סנגור ציבורי, שבעצמו כאילו בא נגדי. כשהסברתי לו שאני לא זוכרת הכול, הוא אמר: 'אז זה לא קרה'. או: 'תוכיחי שזה הוא'. תוך כדי התהליך ראיתי בעיתון כתבה, תחת הכותרת 'אורגיה או אונס'. אני קוראת אותה ובא לי למות. זה מה שאתם כותבים? בסופו של דבר התוצאה הייתה מעצר בית וצו הרחקה. השופט אמר ש'לא הבינו את רמת ההתנגדות שלי'. אם זה מה שקורה אחרי כל החומר שהעברתי, מבחינתי זה עצוב וכישלון גדול של המשטרה".

"נתנו לי להרגיש שהייתי אמורה לסבול את זה ולשתוק". ורד(צילום: שאול גולן)

מה את עושה עניין? 

ורד הוטרדה בעבודה. המטרידן הסדרתי הוא זה שנשאר, היא נאלצה לעזוב.

"עבדתי בחברת סטארט־אפ ואחד העובדים שם היה מטרידן סדרתי. בתחילה הוא נטפל לאחת העובדות שם באמירות מיניות בלתי נסבלות. היא הגישה נגדו תלונה אצל הממונה על הטרדה מינית במקום העבודה. אחרי תקופה קצרה עובדת נוספת סיפרה שגם אותה הוא לא מפסיק להטריד וגם היא ניגשה להנהלה והגישה תלונה. כשהוא עבר אליי, הודעתי לו חד־משמעית שלא אסבול התנהגות כזו כלפיי, אבל הוא לא התייחס. הרגשתי שאני לא מצליחה לנשום כשהוא לידי בעבודה. ההערות והמבטים שלו פגעו בי, וכשהרגשתי שזה עובר כל גבול מבחינתי פניתי להנהלה. ביקשו ממני לכתוב מכתב רשמי עם פרטי התלונה. הגשתי, ואז ערכו עימות בינו לביני 'כדי ליישר את ההדורים'. עד היום לא ברור לי מה זה ליישר את ההדורים. בזה נגמר העניין.

"למחרת הוא שלח מייל לכל העובדים שאני התעמרתי בו מול הבוסים ולכלכתי את שמו. קולגות פנו אליי ונתנו לי להרגיש שהגזמתי, שהייתי אמורה לסבול את זה ולשתוק, נתנו לי תחושה מאוד לא נעימה. הרגשתי מטומטמת. בסך הכול רציתי שזה ייפסק ונתנו לי להרגיש שאני זאת שלא בסדר, כי אני עושה מזה עניין. הכי מרתיח אותי שאני הייתי השלישית שהתלוננה נגדו ולא עשו כלום. הרגשתי כל כך נטושה. הרגשנו את ההיררכיה, מי חשוב ומי לא. הבנות האחרות שנפגעו ממנו היו חייבות להמשיך לעבוד במקום שבו הן מוטרדות יום-יום מסיבות כלכליות, אבל אני לא הייתי מסוגלת לחזור. נאלצתי לעזוב, ועד היום אני בטראומה".

גם התיעוד לא הספיק

שרית הותקפה בחנות, ולמרות הצילומים המפלילים התוקף חזר כעבור זמן קצר לעבודה, לא רחוק ממנה.

"עבדתי בחנות בגדים תקופה ארוכה. בחנות סמוכה עבד עובד זר. באחד הימים שהחנות הייתה ריקה מלקוחות הוא נכנס ותקף אותי בצורה קשה. הגשתי תלונה, המשטרה באה לחנות והוציאה את האירוע ממצלמות האבטחה. לא היה כאן מקום להוכחות כי ראו את כל התקיפה במצלמות. למרות זאת ערכו בינינו עימות ונכנסתי לבלק־אאוט. הכול חזר אליי ושיתק אותי. עצרו אותו לשלושה ימים ונתנו לו צו הרחקה לתקופה של 45 יום, ואחרי זה הוא פשוט חזר לעבודה. התקשרתי למשטרה עשרות פעמים, אבל הם פשוט דחו אותי, או שבכלל לא ענו. בגלל הפחד והחרדה עזבתי את מקום העבודה. עשיתי כל מה שצריך, ובסוף משטרת ישראל נטשה אותי".