אולי מישהי מהעבודה סובלת מאלימות?
נפגעת אלימות במשפחה משתפת: "עד היום אני לא יודעת מה ידעו או חשבו הבנות שישבו לידי. הן לא אמרו דבר. התעלמו או לא שמו לב לשינוי שחל בי. הייתי מעדיפה שיראו שקשה לי, שיתעניינו בעדינות בלי לשפוט אותי, שיקלו קצת על הבדידות והסבל". לרגל היום הבינלאומי לציון המאבק באלימות נגד נשים, נעמת וההסתדרות יצאו בקמפיין להעלאת המודעות במקומות העבודה לתופעת האלימות במשפחה, למאפייניה ולדרכים בהן ניתן לסייע
טקסט של אשה שחוותה אלימות מבן זוגה:
כשהכוס הראשונה נשברה במהלך ויכוח, לא התרגשתי יותר מדי, אמנם זה קרה זמן קצר אחרי החתונה, אבל הרגעתי את עצמי, "כולם כועסים וכל אחד מבטא את זה בדרך אחרת", אמרתי לעצמי. שעה אחרי הוא התנצל, ואפילו קנה לי פרחים.
אחרי שהנחתי את הפרחים באגרטל, הוא אמר לי שגם אני לא בסדר: "הטרפת אותי", הוא אמר. "גם לך יש חלק, גם את אשמה". בדיעבד הבנתי שהכוס הזו הייתה סימן לבאות. כמו אקדח שמוצג במערכה הראשונה של הצגה. רק שבמקרה שלי זו לא הייתה הצגה, אלו היו חיי.
שנים ארוכות של טיפול גרמו לי להבין את המקום בו הייתי. אלימות זו מחלה ויציאה ממעגל האלימות היא משימה קשה מאוד. אני נזכרת באימה ברגעים לפני שחזרתי הביתה. שאלתי את עצמי, איך הוא יתנהג אלי הפעם? האם יהיה אוהב ורגוע. האם יפגע בי? יאיים עלי?
מצאתי את עצמי נזהרת במילים שלי, במעשים שלי. פחדתי. במקביל האלימות הפיזית גברה. בעיטות, אגרופים וכל הזמן קללות בין לבין. בתחילה האשמתי את עצמי, אבל בעיקר הרגשתי בדידות, לא היה לי למי לפנות ופחדתי מאוד מההשלכות של פירוק הבית.
אחד הקשיים הגדולים תוך כדי הגיהינום שספגתי בבית, היה היציאה לעבודה. הלוואי שיכולתי לוותר על זה. באמת היו ימים שאמרתי שאני חולה ולא באתי. סתם לא באתי. מצד שני, זה היה המקום הכי נורמלי,ובתחילה גם היחיד הנורמלי שיכולתי להגיע אליו.
כשהגעתי לעבודה הייתי מוצאת את עצמי מתפללת שאף אחד לא יראה או ידע ומצד שני שכולם ידעו ויעזרו. החיים שלי התנפצו לרסיסים. כאב לי פיזית בגלל הבעיטות והאגרופים שלעיתים היה ניתן לראות אותם ולעיתים לא – אבל הקושי העיקרי היה הנפשי. בעיקר הרגשתי אשמה ובדידות.
עד היום אני לא יודעת מה ידעו או חשבו הבנות שישבו לידי. הן לא אמרו דבר. התעלמו או לא שמו לב לשינוי שחל בי. הייתי מעדיפה שיראו שקשה לי, שיתעניינו בעדינות בלי לשפוט אותי, שיקלו קצת על הבדידות והסבל. אני לא יודעת איך הייתי מגיבה לו היו מדברות איתי על מה שעברתי, אבל אני חושבת היום שזה היה מקל עלי.
שמה המלא של הכותבת שמור במערכת.
מזהים את הסימנים - עובדים נגד אלימות
צפו בסרטון הקמפיין שהופק על ידי Dostories365, פלטפורמה המתמחה בשיווק באמצעות תוכן חברתי:
שחקנית: יסמין לביא, בימוי: ציפי קרליק, צילום: אמיר וולנסקי עריכה: צחי צמח כהן, לאולפני זינקו,
מוסיקה מקורית (מילים ולחן) : הדרה לוין ארדי
מקרי האלימות נגד נשים המגיעים לידיעת הציבור הם, על פי רוב, מקרי הקצה, המקרים של אלו הנרצחות או הנפגעות פיזית באופן קשה על ידי בן זוג, בעל, גרוש, או, בחברה הערבית, בן משפחה ש"מגן" על מה שמכונה באופן מבעית "כבוד המשפחה". אולם בנעמת ובארגונים נוספים המטפלים בנפגעות האלימות ובילדיהן, יודעים כי מאות אלפי נשים חיות בתוך זוגיות אלימה. אלימות אינה מתבטאת בהכרח בסימנים כחולים הנראים לעין.
לעתים זהו "סתם" טרור רגשי בלתי פוסק, טרור כלכלי, השפלות, בידוד חברתי. למרבה הצער רק חלק מהנשים הנמצאות במצוקה פונות לקבלת עזרה. חלקן הגדול חוששות לפנות, אם מפחד מבן הזוג האלים, ואם מחמת הבושה. פעמים רבות הקשר העקבי המשמעותי הבלעדי של אישה נפגעת אלימות עם הסביבה החוץ ביתית הוא מקום עבודתה אליו היא מגיעה יום יום ובו היא שוהה שעות רבות מחוץ לטווח ראייתו של הפוגע.
לכן, נעמת וההסתדרות החליטו להקדיש השנה את היום הבינלאומי לציון המאבק באלימות נגד נשים להעלאת המודעות במקומות העבודה לתופעת האלימות במשפחה, למאפייניה ולדרכים בהן ניתן לסייע.
ההחלטה להפנות את הזרקור לאותן נשים היא תולדה של שיחות עם אלפי נשים והבנה עד כמה חשוב המפגש עם העובדים והמנהלים וכמה יש ביכולתם לסייע ולהקל.
מקום עבודה שמגלה רגישות לעובדותיו יוכל להוות גורם תמיכה משמעותי הצפת הנושא, קיום הרצאות והסברה, הפצת מספרי טלפון וכתובות של גורמי הסיוע וקווי המצוקה,
וחשוב מכל, מתן גיבוי ודלת פתוחה לעובדות, הן על ידי המעסיק והן על ידי חברות וחברים לעבודה, יוכלו למצב את מקום העבודה כמקום בטוח שבו ניתן לפרוק ולשתף ללא חשש ולקבל יד מושטת שתלווה את האישה בדרך אל היציאה ממעגל האלימות.
- קו חירום ארצי למניעת אלימות : 1-800-22-00-00.
- לחצו כאן לאתר הקמפיין
.
לפנייה לכתב/ת 
