הסופרות הישראליות שבחרו באנגלית

ב-2012 ראה אור בארה"ב הרומן "עם הנצח לא מפחד" מאת שני בוינג'ו. זה היה ספר הביכורים של הסופרת הישראלית הצעירה, והצלחתה המיידית הרימה לא מעט גבות בתעשייה המקומית הישראלית - יוצרת ישראלית מפרסמת קודם כל באנגלית ופורצת כמו שלא רבים מצליחים. ואם זה לא מספיק, הרומן של בוינג'ו עסק בקרביים של צה"ל. אבל עם הצלחה אי אפשר להתווכח, וגם לא עם העובדה שבוינג'ו לא לבד. זרם - לא גדול אמנם אבל בהחלט מוערך - של סופרים וסופרות צעירים בוחרים לשים בצד את העברית ולפרסם באנגלית. בשיחה עם שלוש מהן, עולה תמונה מורכבת של היחסים שבין השפות לכתיבה.     

בוינג'ו מספרת כי הבשלת הספר (בעברית בהוצאת "כנרת זמורה ביתן") שפורסם לראשונה באנגלית בארה"ב, קנדה ואנגליה, הגיע מתוך תחושה מעורבת. "אני ישראלית וגדלתי כל החיים בישראל", היא מעידה. "בתקופה בה למדתי בארה"ב לקחתי קורס כתיבה באנגלית, ונכנסתי לזה". בוינג'ו מספרת כי הכתיבה באנגלית שיחררה בה משהו. "הרגשתי שאני יכולה לאלתר באנגלית ולכתוב דברים משוגעים, האנגלית הרגישה לי יותר 'ספרות' מאשר השפה בה אני מדברת עם המשפחה שלי. זה התחיל בתור כמה פרקים ולא באמת האמנתי שזה יתפרסם. וגם כשהיה ספר לא האמנתי שהוא יצליח עד כדי כך".

בוינג'ו. משחקי שפה(צילום: אלון סיגוי)

עלילת הספר, שעוקבת אחר התבגרותן המאוד ישראלית של שלוש צעירות והמפגש שלהן עם צה"ל, תורגם עד כה ל-20 שפות ב-23 מדינות. בוינג'ו מדברת באופן גלוי וכן על התהליך וגם על מה שהגיע לאחריו - התגובות על היצירה השלמה. "אני חושבת שהרבה הופתעו שאני, כישראלית, כותבת באנגלית. אבל זה קורה בארה"ב יותר ויותר, יש המון כותבים זרים שבוחרים לכתוב ולפרסם באנגלית. אז זה לא נדיר כמו בארץ".

וקיבלת ביקורת על עניין הבחירה בשפה זרה?

"דווקא האמריקנים מאוד אהבו את השפה וחשבו שזה תורם לספר, כי אני למעשה כותבת על העברית דרך האנגלית. החשיבה היא בעברית והאנגלית היא כלי. דרך האנגלית יצא לי לחשוב מחדש על מונחים עבריים שאנחנו משתמשים בהם ביומיום".

למשל?

"למשל 'לזרוק זין' או 'חבל על הזמן'. פתאום באנגלית תהיתי על המשמעות המילולית שלהם ומאיפה הם באו. גם שם הספר, 'עם הנצח לא מפחד' קיבל פתאום הזרה באנגלית".    

בוינג'ו מעידה, כמו ברפלקס ישראלי מתגונן, כי אין החלטה אידיאולוגית מאחורי הבחירה באנגלית. "ככה התחלתי לכתוב וככה נוח לי", היא מודה. "נוחות היא הסיבה העיקרית לכך שהתחלתי לכתוב באנגלית. מבחינתי, כסופרת, יש יותר ספרים באנגלית שאני יכולה להיחשף אליהם. בעברית יש, אובייקטיבית, הרבה פחות. מתורגמים ומקור. אז זה מרחיב את הידע הספרותי שלי. יש עולם מגוון ונהדר בעברית, אבל ספרות עברית מודרנית קיימת רק כמה עשרות שנים, יחסית למאות השנים בשפות השונות".

בוינג'ו מתייחסת גם לתהליך הייחודי שעברה כאשר, במהלך לא סטנדרטי, תרגמה בעצמה את הספר מאנגלית לעברית. נראה שהתהליך של הפיכת ספר מקור ליצירה מתורגמת, שהיא בעצם שפת האם שלה, דרשה ממנה לא מעט משאבים. "לקח לי יותר זמן לתרגם את הספר לעברית מאשר הזמן שלקח לי לכתוב אותו באנגלית", היא מציינת. "והתייעצתי לאורך הדרך עם אנשי מקצוע".

מה השוני העיקרי בין שתי הגרסאות?

"היו הרבה דברים שיצאו יותר טוב בגרסה המתורגמת ומצד שני היו הרבה שהתפספסו. חלק מהמהות של הספר באנגלית היה המשחק הזה בין העברית לאנגלית. וכשהאנגלית כבר לא הייתה שם, זה נאבד. ומצד שני, בעברית יש את היתרונות של קוראים ישראלים בדברים הקטנים שרק הם יכולים להבין לעומק".

אבל האתגר העיקרי עבור בוינג'ו היה דווקא ליצור מחדש את העברית של שנת 2004, הזמן שבו מתרחשת עלילת הספר. "הייתי צריכה לבחור את המילים המדויקות ביותר שנטועות במקום ובזמן שבהם נמצאת העלילה, ולבדוק האם הדמות הספציפית הזו בישראל של 2004 הייתה אומרת את המשפט הזה. באנגלית יכולתי לבחור איזה שם פועל או תואר שרציתי, אבל בעברית זה חייב אותי להיות צמודה לאמת מבחינת סלנג".

איך זה עבד?

"עשיתי מחקר נרחב. למשל, צפיתי בתוכניות טלויזיה ששודרו ב-2004 בהן רואים אנשים מדברים חופשי כדי להיזכר איך דיברו והגו דברים מסוימים. זה אתגר מיוחד של השפה העברית, שהיא משתנה מאוד, במיוחד אצל אנשים צעירים".  

סבתא תימנייה שצמחה בקנדה

גם איילת צברי, שספרה "המקום הכי טוב בעולם" (הוצאת "עם עובד") קרם עור וגידים במסגרת סדנת כתיבה באוניברסיטה בטורונטו, עיר מגוריה, מצאה עצמה כותבת באנגלית מבלי להתכוון. כמו בוינג'ו, היא החלה לכתוב באנגלית עוד לפני החומרים שהפכו לספר, כתיבה שכללה סיפורים, מאמרים והגיגים באנגלית. הבחירה לא היתה שכלתנית או מודעת, וכפי שהיא מעידה גם לא קרתה בן רגע. "זה היה תהליך מאוד ארוך, שבמהלכו היו שנים בהן לא כתבתי מילה והרגשתי תקועה בין השפות", היא אומרת.

ולא היה קשה לוותר על העברית?

"כמו רוב הבחירות שסופרת עושה כחלק מהתהליך היצירתי, הכתיבה באנגלית נבעה מאיזה דחף פנימי לא ברור או ממוקד, מסתורי כמעט. כשעברתי לקנדה לא דמיינתי שאי פעם אכתוב באנגלית. האנגלית שלי הייתה ממוצעת אז, וכתיבה בשפה שאינה שפת אמי נראתה לי קשה עד בלתי אפשרית. בנוסף, הייתי מאוהבת בשפה העברית בכל נימיי. אבל באותם ימים היו מעט מאוד ישראלים בוונקובר, לא הכרתי אף דובר עברית וגם לא היו רשתות חברתיות, כך שלא היה לי קשר ישיר לישראל ולשפה. החיים שלי התנהלו לגמרי באנגלית".

צברי מעידה שעם השנים המגבלות שהאנגלית הציבה בפניה דווקא הביאו קסם וריגוש. "סמואל בקט אמר שהוא בחר לכתוב בשפה שנייה, כי הוא רצה להיות מוגבל. במגבלה מצאתי המון חופש: חופש להיכשל, חופש להתחיל מחדש, חופש להיות גרועה". היא מסבירה שדווקא היכולת להסוות את עצמה היא זו שעזרה לה. "תחושת האנונימיות, שדמתה מאוד לאנונימיות שמרגישים בארץ זרה, הייתה משכרת. בעברית הרגשתי כנחה על זרי דפנה. הרגשתי באיזשהו מקום שאננה מדי וכנראה שהייתי צריכה להתחיל מההתחלה ולחוות קושי ואתגר כדי באמת להתפתח ולצמוח כסופרת".

כדומה לבוינג'ו, ספרה של צברי עוסק גם הוא בישראליות מובחנת מאוד, יש בו, למשל, סיפור על סבתא תימנייה וגם אפיון של הגבריות הישראלית או טקס ברית מילה שלא מתקיים. אבל ההתחלה הייתה דווקא ניסיון להידמות לסביבה בה התגוררה אז. "כשהתחלתי לכתוב באנגלית מאוד ניסיתי להיות קנדית או צפון אמריקאית, מאופקת יותר, מנומסת יותר, פחות רגשית".

צברי. לחפש את המגבלות(צילום: אלסין דוידי)

מתי ואיך זה השתנה?

"המאמץ הזה עלה לי בדמים כמעט, וממש שקלתי להפסיק לכתוב. הבנתי שהישראליות שלי והשפה שבה גדלתי, התימניות, הפתח תקוואיות, מכלול הזהויות האלו, שעושה אותי מי שאני. הן גיבשו אותי לא רק כאשה אלא גם ככותבת. ברגע שהנחתי להן לחיות באנגלית, אפילו להפיח חיים באנגלית שלי, הכתיבה התחילה לזרום. אז אפשר במקרה שלי להגיד שזה עבד הפוך: המקום שממנו באתי השפיע והפרה את הכתיבה בשפה הזרה".

"פניתי למופרעות שלי"

עבור שלי אוריה, המתגוררת זה כמה שנים בניו יורק, המעבר לכתיבה באנגלית היה מהלך טבעי. רק כשכנרשמה ללימודי תואר שני בכתיבה, הגיעו הקשיים. "כשאמרתי שאני מתכוונת לעבור לניו יורק ולעשות תואר שני בכתיבה, הרבה ישראלים שאלו אותי בפליאה אם אני כותבת באנגלית" היא נזכרת. "ואני, אולי בגלל גודל האתגר בחרתי לעצום עיניים. אחרת לא

 הייתי מעיזה לנסות".

היא עברה לתפוח הגדול ב-2003 במטרה לנסות את החיים שם. מהר מאוד החלה לתרגם לאנגלית סיפורים ומחזות שכתבה עוד בישראל, אבל הקשיים החלו דווקא בלימודי התואר השני, כשהתברר לה כמה מורכב יכול להיות הניסיון ליצור בשפה זרה. "הייתי כותבת בעברית ואז רצה הביתה לתרגם", היא נזכרת. "בסמסטר השני יצאתי מהשוק ופשוט קפצתי למים. התחלתי לכתוב באנגלית".

אוריה, שאסופת הסיפורים הקצרים שלה "ניו יורק 1 תל אביב 0" ראתה אור בארה"ב ב-2014 ושנה לאחר מכן בישראל בתרגום לעברית (בהוצאת "כתר"), גילתה שכשנלקחת מיוצר שפת האם שלו, קורים דברים מוזרים. "גיליתי שהקול שלי מאוד משתנה כשאני כותבת באנגלית", היא אומרת. "זה נכון גם לסגנון הכתיבה וגם לנושאים עליהם כתבתי. משהו בי השתחרר. אתה מתחיל להסתמך על דברים אחרים. כתבתי, למשל, על הזמן שעצר מלכת באחד מהסיפורים. פניתי למופרעות שלי וסמכתי עליה, כשקודם לא הייתי חייבת. בעברית הכתיבה שלי הייתה הרבה יותר בתוך ריאליזם".

"משהו בי השתחרר". אוריה(צילום: ט' קירה מאדן)

ובכל זאת, היא לוקחת עמה לכתיבה לא מעט מהישראליות. לא רק כיוון שהסיפורים שפרסמה נעים לעתים על ציר שבין הגירה לבית, אלא גם כי כל ביקור פה משנה אותה, לדבריה. "אני חווה את השינויים האלה במיוחד במעברים בין העולמות - כשאני באה לבקר בארץ ואני נהיית מאוד מודעת לדקויות. לשני הכיוונים, זה מעבר שדורש הסתגלות. בעיני האמריקנים, ניו יורקרים נחשבים כגסי רוח, אבל בעיני הישראלים הם הכי אמריקאים שיש. ומצד שני כשאני מגיעה לישראל, אני שמה לב פתאום כמה המרחב האישי מצטמצם פתאום, וכמה חסר החיוך ברחוב. אבל בשבילי, כמי שגדלה בישראל עד גיל 25, אני בעצם מאוד רגילה לזה. וכשאני חוזרת לניו יורק, אני גם מביאה איתי את הישראליות".

ולמרות הכל, השלוש מעידות כי אין ניתוק אמיתי מהעברית, גם אם הן רק משתעשעות במחשבה, בינתיים. אוריה אומרת כי היא "מקווה לכתוב יום אחד גם בעברית ולעבור בין השפות בנזילות". צברי, מבחינתה, כותבת את שני ספריה הבאים באנגלית. "מה יהיה אחר כך? קשה לדעת", היא אומרת. ובוינג'ו, המתגוררת כעת בישראל, מציינת שמה שחשוב הוא היצירה עצמה. "כל עוד אתה כותב, שזה דבר כל כך קשה, לפחות עשית את זה".