המשפט הנצחי: רק עוד סיפור אחד ודי
כשאביב בורנשטיין מקריא סיפור לפני השינה לבתו בת השנתיים וחצי הוא יודע שזה לא יסתיים אף פעם בספר אחד. אז מה האסטרטגיה שלו ומתי באמת אפשר לומר לילה טוב?
כשהילד קטן אתה מקריא לו סיפורים על בלון בצבע צהוב ואדום ועוד כל מיני סיפורים שיש בהם יותר תמונות ופחות מילים וזה מתקדם, אפשר להגיד בסוג של טור הנדסי. יש לאט לאט פחות תמונות ויותר מילים ואתה מוצא את עצמך קורא יותר ויותר מילים. זה נחמד כשמדובר על ספר אחד, אבל היא התרגלה כבר שמקריאים כמה סיפורים וכל אחד נראה כשלוקחים אותו ליד כמו מלחמה ושלום.
הספרים הכי ארוכים
אז אני מנסה תרגילים לבלבל את האויב. שם את הספרים הגדולים מאחורה בערמה, בשאיפה שהיא לא תשים לב ותיגש שוב ל"אריה שאהב תות" או "יום של תום" ודואג לקבור יפה בערמה מאחורה את "הענק הכי גנדרן בעולם" ומתפלל בשקט בשקט לאלוהי הספרים והמזל הטוב שזה יגמר מקסימום ב"איה פלוטו".
וכמובן מתחיל הריטואל: "בואי נבחר ספר לקרוא". אני בכוונה מדבר ביחיד, אולי זה יחלחל שקוראים ספר אחד ולא מבזבזים חצי לילה על קריאה. כמובן שהיא בוחרת את הספרים שהיא רוצה ואני מחזיק אצבעות חזק, בערך כמו כשמשתתפים באיזו הגרלה ומכריזים על הזוכים, ומקווה שאולי פעם אחת יהיה יגיע המזל. אבל בדיוק כמו שאראלה אף פעם לא מתקשרת, היא בוחרת את כל הספרים הכי מעצבנים והכי ארוכים שיש ואני מבין שלילה ארוך לפנינו עם סיפורים.
שמישהו יקנה כבר בית ליעל
אני מתחיל להקריא "מיץ פטל" ובהתחלה עוד יש לי אנרגיות מדהימות ואני עושה את המשחק, משנה קול לפי הדמות, עושה תנועות וממש מציג את הסיפור, אבל ככל שהשעות נוקבות ואני ממשיך לקרוא עוד סיפור, רמת האנרגיה שלי יורדת. היא כתגובה לירידת אנרגיה, מעלה את שלה ואז אתה מתחנן שזה יעבור.
"אולי עוד סיפור אחד?", אני שואל אותה. היא מסתכלת עליי במבט של "נראה לך???" ואני מתקפל לתוך עצמי וממשיך לספר על "הצב ביצבוץ". זה עובר משם ל"בית של יעל" ואני מתחיל לחשוב שמישהו יקנה ליעל הזאת כבר בית. לפעמים זה מגיע למצב שאני כבר מיואש ומשנה את הסיפור, בודק מצב עירנות. אם אני חוטף בובה בראש אני יודע שהיא עלתה על השינויים שהכנסתי. אם יש חוסר הקשבה אני מבין שאני יכול לקרוא את הסיפור, כמו סבא של אשתי בפעם הראשונה שהייתי אצלם בקריאת הגדה של פסח שהוא קרא שורה ודילג על חמש שורות.
ואז מגיע הסיפור האחרון, השעה כבר מאוחרת ויש פעמים שאני חוזר מאימון ומוצא את אשתי ישנה ליד הילדה. זה פשוט לקח כל כך הרבה זמן שאני חושב שבאיזה שלב הילדה קראה לה סיפור והיא נרדמה. הסיפור האחרון בדרך כלל הוא "הזחל הרעב". היא יודעת שאני מקריא את השורה "הוא היה זחל גדול ושמן" בקול רם והיא מתגלגלת מצחוק. בתגובה, במשך כל הסיפור היא סותמת אוזניים ואני בתגובת נגד מקריא את כל הסיפור בלחישה שתחשוב שהיא באמת מצליחה לסתום את האוזניים ורק כשהיא משחררת את האצבעות מהאוזניים, אני מרים את הקול בחזרה. ככה היא בודקת אותי במהלך הסיפור כדי לראות שאני באמת מקריא לה ולא עושה תנועות עם השפתיים.
אסטרטגיית היציאה מהחדר
זהו, נגמר עוד ערב. עכשיו צריך לשבת לידה קצת, כאילו עד עכשיו לא ישבתי לידה. כן אני יודע, עוד כמה שנים זה יגמר, היא כבר לא תצטרך את זה ולכן אני מתענג על כל פיסת זמן שיש לי איתה.
אני יושב לידה וכאן מתחילה האסטרטגיה הבאה - מתי הזמן הנכון לקום, מתי אפשר לקום מבלי שהיא תפעיל מנועים ותתחיל להתלונן ואז השעון מאפס את עצמו. זה יכול להיות בין חמש דקות לחצי שעה.
ואז אתה קם, אומר לילה טוב ויוצא בשקט מהחדר. הרגע הזה שאתה סוגר את השער ויורד במדרגות למטה, זה כמו סרט אימה. אתה מפחד שפתאום תשמע בכי, אתה מחליש את הטלוויזיה למינימום הנדרש, אתה ממש לומד לקרוא שפתיים ולמשך עוד חצי שעה בערך מכניס את הבית למוד משטר השתקנים. יאללה ערב טוב, עכשיו אפשר להיות עם חופשי בביתו.
במה מועיל סיפור לפני השינה? צפו בממצאי מחקר בנושא:
לפנייה לכתב/ת 
