אל תזלזלו בתחושת הבטן

לפני כמה שנים נפגשתי עם מישהי שרצתה שאכתוב לה ספר. קבענו להיפגש בלובי של בית מלון מפואר וכהרגלי הקדמתי וחיכיתי לה. היא הייתה בעיצומה של פגישה אחרת, שני שולחנות ממני, וכשהסתכלתי עליה היה לי ברור שלא אכתוב בשבילה שום ספר, אפילו לא חוברת.

משהו בה עורר בי אנטגוניזם מוחלט. לא יכולתי לסבול אותה, למרות שלא היה בה שום דבר דוחה. להיפך, היא היתה אשה מטופחת, נאה, נמרצת, חייכנית – אבל משהו בבטן שלי צרח "לאאאאאא". אם למדתי משהו במהלך חיי זה להקשיב לבטן שלי, היא יודעת מה נכון לי, וכשאני מתכחשת לה אני משלמת מחיר.

כשהאשה התפנתה אליי היה ברור שגם האיברים שלה לא מתלהבים ממני. התחושה היתה הדדית, שתינו חייכנו בנימוס, הפגישה הייתה קצרה ובזבוז זמן מוחלט. אני לא יודעת מה עלה בגורל הספר שלה, אבל קיבלתי אישור למה שידעתי תמיד: יש אנשים שלא נועדנו להיות במחיצתם. זה משהו באנרגיה, בתשדורת, בקליטה, בכימיה – משהו שם לא עובד ואין טעם לנסות לתקן, כי בסופו של דבר זה יתפרק.

קראו עוד

אל תתני לייאוש לחלחל. אופטימיות זה שם המשחק

רע לך על הנשמה? פשוט תצחקי על זה

תחושת הבטן תמיד מוכיחה את עצמה

הבטן שלי מוכיחה את עצמה תמיד, החל מדייטים שהרגשתי שהם לא בשבילי אבל שיכנעתי את עצמי ההיפך, וכלה בעבודה שקיבלתי על עצמי מהסיבות הלא נכונות. אני יכולה לדעת משבריר השנייה הראשון אם זה-זה או לא, ואם אני משתיקה את האינטואיציה זה רק עניין של זמן עד שהבטן כועסת עליי: מה את בוכה, אמרתי לך להתרחק, עכשיו תתמודדי.

אז למה אנחנו לא מקשיבות לבטן, ללב, לגרון? כי לפעמים נמאס לנו להקשיב, בא לנו להתפרק, לעשות טעויות, ליהנות עד שזה יהפוך לסבל. זה קורה בעיקר כשאין לנו כוחות, כשנמאס לנו להתמודד או כשסתם מתחשק לשחרר את הרסן, וזה בסדר – כי לפעמים צריך שהלב יכאב כדי שיזכיר לנו שהוא עדיין פועם.

לפעמים אנחנו מתפתות לזוגיות הלא נכונה – למרות שבמעמקי המעמקים אנחנו יודעות שהיא הרסנית – מפני שהגבר מולנו לוחץ לנו על נקודות החולשה שלנו: כי הוא מזכיר את אבא/ החבר הראשון/ מתיו מקונוהי. כי הוא אומר לנו את מה שאנחנו רוצות לשמוע, כי הוא מפנק, כי הוא עשיר, כי הוא אינטלקטואל, כי יש לו מלא חברים מגניבים, כי זה עדיף מלהיות לבד. כל אחת והתירוץ שלה, שמכסה על האופציה הפחות מוצלחת – זאת שאומרת 'מאמי, זה לא האחד, תמשיכי לחפש'. אוף, למי יש כוח.

היום נפגשתי עם מישהי שטענה שהיא לא מחפשת בן זוג כי הוא יבוא בזמן המתאים. "מה זאת אומרת לא מחפשת?", שאלתי, "את מצפה שהוא יחפש?", לא, היא ענתה, גם הוא לא יחפש, זה יקרה מעצמו. אותה אחת מאמינה שהיקום יביא איתו את הגבר הנכון כמו הסחף שנשטף אל החוף עם גלי הים ומביא איתו אוצרות. לי זה נשמע כמו רומן למשרתות, כזה שבפנטזיה את יושבת בבית והנסיך מידפק על דלתך ומביא לך ג'ימי צ'ו. אגב, נעל מזכוכית זה הסאדיזם בהתגלמותו, ככה שאני לא סגורה על ההפי אנד של סינדרלה.

ארבעה סוגי תקשורת

לפני כמה זמן פגשתי גבר, שאמנם לא מדד לי נעליים, אבל התעקש לקרוא לי 'נסיכה', ככה שהרגשתי כמו בסיפור אגדה והיה לי מושג איך היא מסתיימת – כששנינו רוכבים אל האופק, אבל בנפרד. יצאתי איתו בכל זאת, כי הוקסמתי מהכריזמה, מהאישיות הכובשת, מהקלילות שבה הוא לוקח את החיים.

הוא היה שייך לאותו דפוס גברי שחזרתי עליו, לכאורה מאוד בטוח בעצמו, מפזר ניצוצות של קסם אישי בכל מקום ובכל דקה, פרפר שנמשך אל האור ומת מהר. אחרי יומיים הוא הודיע לי שהוא מאוהב, אחרי שבוע תיכנן את החופשה שלנו בשנה הבאה ואחרי שבועיים התאהב במישהי אחרת, וחוזר חלילה.

זמן קצר אחריו הכרתי מישהו אחר, שהיה ההיפך הגמור מהפרפר – טיפוס חושב, קצת כבד יחסית לדפוסים המוכרים שלי, שני תארים וידע בלתי נדלה. הדייט כלל הרבה שאלות מצדו, לא מעט שתיקות, ורציתי לשחרר אותו, כמו שאני תמיד עושה כשקשה לי. במקום זה החלטתי לתת עוד צ'אנס. בחרתי לראות את הצדדים הטובים באישיות שלו, את אלה שימלאו אותי בדברים אחרים מלבד כריזמה.

אני מודה שזה היה מאתגר והוציא ממני צדדים שאני נלחמת בהם כבר שנים – חוסר סבלנות, ציניות, קוצר רוח. באופן תמוה, הוא לא ויתר. "את כמו ילדה קטנה", צחק ממני, "אני חולה על זה". בבת אחת יצא לי כל האוויר מהמפרשים והבנתי שהוא לא איטי, אני האיטית מבינינו. אני זאת שהיה לה קשה לתפוס שאם מישהו שונה ממנה בדרך החשיבה ובאופן ההתבטאות הוא לא פחות חכם, כי אם בעל סגנון תקשורת שונה.

אחת מהנחות היסוד ב- NLP אומרת: "משמעות התקשורת היא בתגובה שאנו מקבלים". כלומר, אם את מקבלת תגובה שלא מוצאת חן בעינייך או לא מובנת לך, כדאי לשנות את סוג התקשורת.

אולי מיליארד סינים לא טועים, אבל כל האוכלוסיה נחלקת לארבעה סוגי תקשורת בלבד – יש את המשימתי, זה שתמיד ינחית הוראות, ייסע בגי'פ מבריק ויגיד לך בדיוק מה את צריכה ללבוש ועם מי לצאת. יש את היזם, כמו ההוא שקרא לי נסיכה, יש לו מלא רעיונות בראש אבל הוא לא יודע מה לעשות איתם, הוא עובר מאחת לשנייה, אולי הבאה בתור יותר שווה. יש את האנליסט, זה שמנתח כל דבר ורוצה לדעת הכל, כמו אותו גבר שראה בי נערה מורדת, וכשתרצו לטוס לחו"ל הוא יכין לו"ז מטורף עם מקומות בילוי, מוזיאונים ומסעדות (ואז יתלבט שעה מה להזמין). ואחרון חביב הוא התומך, זה שירצה לדעת כל מה שעובר עלייך, שיכיל אותך, שיבשל לך, ידאג לכל מחסורייך, יתחבר עם הילדים שלך ואולי אפילו עם הגרוש שלך.

לכל סגנון יש את סוג התקשורת שלו, לטוב ולרע. אם את יזמית בנשמה ומכירה גבר אנליסט, זה יכול להיגמר בפיצוץ, כי כשאת תגידי לו "בוא נצא", בספונטניות הוא יטחן לך את הראש לאן, ומתי, ועם מי, ואולי עדיף ללכת לסרט או להישאר בבית. אם הוא משימתי ויגיד לך מה לעשות, איך וכמה, בזמן שאת תומכת, תמצאי את עצמך מרצה אותו ועושה הכל כדי לזכות באישור שלו. ברגע שתדעי איזה סגנון תקשורת יש לך, תוכלי להבין המון על מערכות יחסים בחייך. לא כל אחד מתאים לכל אחת, אבל כדאי לתת צ'אנס ותמיד להקשיב לתחושות הבטן.

שלך, גאיה קורן

מנטורית אני מלכה לחיים טובים יותר, מנחת סדנאות , עתונאית בידיעות אחרונות וגרושה באושר