"בעלי ברית": סרט תפל בטעם של פעם
סיפור האהבה בין קצין קנדי ללוחמת המחתרת הצרפתית מציג את בראד פיט באחד מתפקידיו החלשים ביותר ואת רוברט זמקיס כבמאי שאיבד את דרכו. הסרט אולי מנסה לשחזר את ימי העבר של הוליווד דוגמת "קזבלנקה", אך האינטימיות שאמורה לאפוף אותו נבלעת בטכנולוגיה מסורבלת
לפני קצת יותר מחודשיים, בתחילת סנסציית הפירוק של הבראנג'לינה, בראד פיט נחשד כמי שסטה מדרך הישר. הלשונות הרעות ליחששו שמקור הצרות הוא בקשר שהתפתח בינו ובין מריון קוטיאר בזמן צילומי מותחן הריגול הרומנטי של רוברט זמקיס "בעלי ברית" ("Allied"). נדמה כי לו הייתה למפיצי הרכילות הזדמנות לצפות בסרט עצמו, ולהתרשם מדרגת האפס בכימיה בין שני השחקנים, הם היו מבינים עד כמה ההאשמה מופרכת.
חלקו הראשון של הסרט מתרחש במרוקו ב-1942, טריטוריה הנמצאת תחת צרפת של משטר וישי, הנשלטת בעצמה ע"י גרמניה הנאצית. קצין מודיעין קוויבקי בשם מקס וטן (פיט) מוצנח על הדיונות המוזהבות של מדבר הסהרה. נהג אוסף אותו ומביא אותו לקזבלנקה, כדי שיתאחד עם "אשתו" מריאן בוסז'ור (קוטיאר). מריאן הייתה לוחמת במחתרת הצרפתית בפריז אך כשהתא שלה נחשף וכל חבריו נרצחו היא הצליחה להימלט לקזבלנקה.
קיימת עננת ספק מעל עברה של מריאן, אך כשמקס נוכח בדרך הקפדנית שבה היא מייצרת עבורם מראית עין של זוגיות, הזהירות מתחלפת בהערכה והריחוק במשיכה. החום גורם לגברי קזבלנקה לישון בלילות על הגגות. ביקורי הלילה של מריאן הם הזדמנות להצגת זוגיות בעודם חשופים למבטי השכנים. זהו זמן האיכות בו נרקם הקשר הרומנטי. מצד שני, היא עצמה מודה שהיא שורדת את סכנות הריגול והמחתרת מכיוון ש"אני דואגת שהרגשות שלי יהיו אמיתיים, לכן זה מצליח". קשה להתעלם מאיתות האזהרה שניתן לצופים.
ביקורות נוספות במדור הקולנוע של ynet:
עם סיום החלק הראשון של הסרט, מקס חוזר ללונדון יחד עם מריאן שהופכת להיות אשתו. חייו נעים כעת בין המשך עבודתו הצבאית, והאידיליה המשפחתית בבית הנאה בהמפסטד הכוללת כעת גם תינוקת חמודה. האיזון עומד בסכנה כאשר הספקות עולים מחדש לגבי זהותה וכוונותיה האמיתיות של מריאן. אם חשדותיו של הבכיר ב"מנהלת המבצעים המיוחדים" יתאמתו, הרי שמקס ימצא עצמו בסיטואציה טראגית שבה יידרש לחסל במו ידיו את אהובתו ואם בתו.
בתפקיד הנכון פיט יודע להביא לידי ביטוי את מלוא כישרונו, אך כאן הוא עושה את אחד מתפקידיו החלשים ביותר. יתכן שהדבר נובע מסיבות חוץ קולנועיות (כפי שעלה לגבי מצבו והתנהגותו בחודשים האחרונים), יתכן שפניו השתנו בדרך הטבע או בפרוצדורה קוסמטית, ויתכן שסוג הכנות הפשוטה והחיובית (ה"קלאסית") אינה הליהוק המושלם עבורו. קוטיאר המוכשרת מוציאה מהתפקיד המוגבל שניתן לה את המיטב חרף הפרטנר הלא מתפקד.
מלבד המשחק, גם שאר המרכיבים החשובים בסרט סובלים מתת או עודף נוכחות. בצד החסר מוטלת לא מעט אשמה על התסריט של סטיבן נייט. הוא לא מצליח לבנות מתח משמעותי, ולנסח חילופי דברים שילכדו בדרך זכורה את הקונפליקט המתפתח.
בצד העודף יש להתייחס לשתי מגמות הפוכות ומשלימות. הראשונה היא הניסיון לשחזר את אופיו של ה"קולנוע קלאסי" באמצעות וויזואליה קולנועית. הדבר בולט במיוחד בחלקו הראשון של הסרט המהדהד, איך לא, את "קזבלנקה" (1942) של מייקל קורטיז, הטריטוריה האקזוטית- רומנטית האולטימטיבית של הקולנוע. ישנם גם יותר מהדים חולפים לפאתוס הרטרו של אהבה על רקע מלחמה במקום אקזוטי, שאפיינה את "הפצוע האנגלי" (1996) של אנתוני מינגלה המנוח. אומנם "הפצוע" רחוק מלהיות קלאסיקה כמו "קזבלנקה", אך עדיין סרט טוב יותר מ"בעלי ברית".
התפאורה של גארי פרימן היא קולנועית טהורה. גירסה מושלמת של סטים ב"קזבלנקה של הקולנוע" - להבדיל מהעיר האמתית. עיצוב התלבושות של ג'ואנה ג'ונסטון עוטף את השחקנים בשלל גרסאות מעוצבות של לבוש ישן, בגדים כה בולטים ביופיים עד שהם מושכים את תשומת הלב ומהווים אלמנט בחוסר הסבירות של העלילה המדשדשת.
האלמנט הבולט יותר בצד ה"עודפות" הוא בנוכחותה המופרזת של הטכנולוגיה הקולנועית. הקריירה הארוכה של זמקיס מצויה בסימן המפגש הפרדוקסלי בין טכנולוגיה ונוסטלגיה. במיטבו הוליד מפגש זה קלאסיקות קולנועיות שמתפקדות בו-זמנית כיצירות שמרניות וכנושאות אמירה אירונית: "בחזרה לעתיד", "מי הפליל את רוג'ר ראביט" ו"פורסט גאמפ".
בין 2004 ל-2009 הוא הכריז על נטישת הקולנוע ומעבר לסרטי אנימציה בטכנולוגיות מושן קאפצ'ר ("רכבת לקוטב", "ביאוולף", ו"רוחות חג המולד"). ההכנסות המאכזבות ובעיות טכנולוגיות-אסתטיות שעליהן לא הצליח להתגבר החזירו אותו לקולנוע, אך העניין שלו בטכנולוגיה לא דעך.
יחד עם הצלם דון ברג'ס (שאיתו זמקיס מרבה לעבוד) הוא מעצב יותר מדי דימויים סינתטיים ומוזרים, במקום בו ניתן היה להציג דימויים פחות "מרשימים" אך אמיתיים. ברגעי השפל הדבר מעורר לעג. דוגמא בולטת היא סצנת הסקס הגדולה של הסרט המתרחשת בתוך מכונית קטנה במדבר סהרה בזמן סופת חול. זמקיס משתמש בתנועות מצלמה בלתי פוסקות ובלתי אפשריות החגות בתוך ומעבר לגבולות הפיזיים של "המכונית" ומסביב לזוג המתעלס. זו אמורה להיות סצנה אינטימית וחושנית אך היא הופכת לאירוע טכנולוגי מגושם. זו התמצית של כל מה שלקוי בסרט.
אפשר להעריך את הניסיון לחזור לחוויה של קולנוע קלאסי. אך "בעלי ברית" הוא סרט שמנסה לחזור קדימה, בעודו מתקדם אחורה, מבלי שהוא מצליח לשלב את הכיוונים הסותרים לחוויה מהנה, מרגשת או אפילו מעניינת.
"בעלי ברית" (ארצות הברית) - במאי: רוברט זמקיס. שחקנים ראשיים: בראד פיט, מריון קוטיאר, ליזי קפלן וג'ארד האריס. אורך הסרט: 124 דקות.
