לנפץ את תקרת הזכוכית / בלוג ה-NBA
שנים של אכזבות והחמצות הספיקו לל.א קליפרס, שבצילן של גולדן סטייט וקליבלנד הנוצצות מספקת פתיחת עונה מעוררת השראה. גם בלייק גריפין, כריס פול ודוק ריברס יודעים שזו תהיה כנראה עונת ההזדמנות האחרונה שלהם לממש את הפוטנציאל האדיר של הקבוצה הכי מלהיבה בסביבה
חברת היוגורט CherryBerry החליטה שכדי להגדיל את היקף המכירות שלה היא צריכה לנקוט בצעדים לא שגרתיים. אי לכך ובהתאם לזאת, בכל משחק בית של מינסוטה היא מציעה לאוהדים יוגורט קפוא בחינם, בתנאי אחד: ששחקן יריב מחטיא שתי זריקות עונשין רצופות בקלאץ'.
כשאוהדי הטימברוולבס שמעו שלוס אנג'לס קליפרס הלוהטת מגיעה לעיר הם ידעו שהערב ייגמר בהפסד כנראה, אבל היי, לפחות הם ייצאו ממנו עם טעם מתוק בפה. כלומר, בהנחה שדיאנדרה ג'ורדן, על כל 42.4 האחוזים שלו מהקו בקריירה, ייאלץ להגיע אל האזור האסור פעם או פעמיים ב-12 הדקות האחרונות. משם זה כבר אמור להסתדר.
למרבה הפלא, או שלא, זה בדיוק מה שקרה. ב-3:42 הדקות האחרונות ג'ורדן נשלח לסדר לאוהדים גלידה שלוש פעמים. שלוש פעמים הוא החטיא את הזריקה הראשונה, ובשלושתן, בשלושה מפגנים עילאיים של קור רוח, קבר את השנייה. אחרי אחד הביקורים מצלמות הטלוויזיה תפסו אותו מסנן במפגן של אותנטיות מהולה בחוסר קלאס: "אין פאקינג גלידה". "לפעמים אני לא במצב רוח של נתינה", הסביר אחר-כך בסרקזם מושלם. "הלילה לא הייתי".
זה ממש לא אישי. ג'ורדן וחבריו לא לוקחים שבויים מתחילת העונה. הם פתחו אותה בדהירה, עם מאזן 3:14 אחרי 17 משחקים ומיתגו את עצמם (למרות ההפסד הלילה – הראשון שלהם בחוץ) כקבוצה המרשימה בליגה נכון לסוף נובמבר. תואר נחמד עבור אחת מהטרגדיות הצורבות ב-NBA בשנים האחרונות, טרגדיה ספורטיבית שבעונה שעברה קיבלה קליף האנגר חריף עם סיום הסדרה האיום מול פורטלנד בסיבוב הראשון של הפלייאוף.
למי ששכח, במשחק הרביעי כריס פול שבר עצם בכף ידו הימנית כשניסה לשמור על ג'רלד הנדרסון. הוא השאיר את חבריו חשופים בחזית ונטולי בלייק גריפין, שהספיק לחזור אחרי היעדרות ממושכת מאוד ולהיפצע שוב. הבלייזרס לא היו צריכים הרבה מזה כדי לנצח 2:4 ולהוריד עוד מסך על עוד עונה מפוספסת של מחמיצת הפנדלים הסדרתית של הליגה.
תם עידן ההחמצות?
אבל מהרגע שהתחילה העונה האחרונה המסרים שנשמעים מ-LA ברורים. נמאס להם להחמיץ פנדלים. נמאס להם להיות סתם חמודים. עובדה: אחרי 11 משחקים עמד הפרש הסלים של הקליפרס על פלוס 183. באותה נקודת זמן בעונה שעברה, גולדן סטייט המושלמת של סטיב קר התייצבה על פלוס 179. אתם מבינים לבד את המשמעות.
ה"בעיה" היא שדוק ריברס הוא טיפוס מפוכח מדי, וגם מנוסה מדי וחבוט מדי, כדי להתמוגג מריצה מטריפה ככל שתהיה. הוא פשוט פוחד שהקבוצה שלו, קטלנית ככל שהיא היום, מגיעה לשיא קצת מוקדם. "לאאאאא. מממ. לא, לא", זו הייתה התשובה שלו כשאחד העיתונאים ניסה לברר איתו אחרי הניצחון המוחץ על ברוקלין אם הקבוצה הלוהטת שלו היא הטובה מכולן כרגע.
ריברס יודע על מה הוא מדבר כי הוא מכיר כמו את כף ידו את השואו ביזנס האכזרי של הליגה הזאת, ליגה שממליכה את גולדן סטייט בסיום עונה סדירה מדהימה ובסיום סדרת גמר מאלפת שמה כתר על ראשה של קבוצה שלא לקחה אליפות אף פעם; ליגה שמעמיסה על כוכביה כל-כך הרבה עד שהם מגיעים ממוטטים אל קו הסיום, ומתפרקים באיטיות; ליגה שאוהבת לחבק לחיקה קבוצות שמחות ועמוקות כל-כך כמו הקליפרס, רק כדי להפיל אותן על הקרשים בסוף קמפיין מפרך.
הוא היה שם על הקווים לא רק בעונה שעברה כשהקבוצה שלו דעכה אל תוך עצמה, אלא גם כשהיא איבדה יתרון 1:3 בסדרת חצי גמר המערב מול יוסטון בעונת 2014/2015 ופספסה העפלה ראשונה בהיסטוריה לגמר האזורי בגלל שרשרת טעויות ותקלות. יותר משיברון הלב מול דמיאן לילארד ושות', נראה שזו הצלקת האמיתית של המועדון. "אמרתי לשחקנים שלי שהייתי שחקן במשך 13 שנים, והלב שלי נשבר במשך 13 שנים ברציפות", אמר אחרי ההפסד האחרון אז לרוקטס. העניין הוא שגם בתור מאמן, הלב של ריברס כבר סדוק לגמרי.
אם יש סיכוי אז זה הזמן, שר מוקי בשירו "אם יש סיכוי", ונראה כאילו שר על הקליפרס. העונה היא כנראה הניסיון האחרון של כריס פול לספק ביטוי מעשי אמיתי לסופרלטיבים הבלתי נגמרים שנשפכים עליו בערימות כל-כך הרבה שנים. זה הזמן של בלייק גריפין לשכוח מתקרית עובד המשק, לשכוח מהפציעות, לשכוח מהמסביב, לשכוח מהטראומה מול יוסטון שעדיין מהדהדת בו, ולהעביר את הפוקוס הציבורי ליכולת לעשות מהכל ומהכל ולהיות הלב של הקבוצה הכי תוססת בסביבה.
זה גם הזמן של המועדון לשכוח סופית משערוריית ההתבטאויות הגזעניות של דונלד סטרלינג וה-זמן של הרבה שחקנים אחרים משמעותיים בסגל של ריברס, שלמעט ליטושים ושפצורים קלים נשאר די זהה בהרכבו לזה מהעונה שעברה. מבחינת פול וגריפין, זה בטוח, יש מעט מאוד דרכים חזרה מעוד עונה מוחמצת. אחד בן 31 (פול), השני בן 27 (גריפין), ולשניהם אין עוד הרבה שנים לבזבז בדרך להגשמת הייעוד שלהם. לשניהם יש אופציות יציאה מהחוזה בקיץ 2017. ואם לא עכשיו, אז מתי כן?
גם אם אליפות מרגישה כמו יעד רחוק עכשיו, התייצבות מול גולדן סטייט בגמר מרגישה כמו יעד חובה מבחינתם, יעד שאליו מתנקזת קריירה נפלאה של שניהם אבל חסרת בשר. רק עמידה בו עשויה להבטיח את המשך הפרויקט הזה בפורמט הנוכחי שלו, עם גריפין ופול כעמודי התווך וג'מאל קרופורד וג'יי.ג'יי רדיק על תקן הסייענים הבולטים.
טובים מדי, מוקדם מדי?
ועד עכשיו, מעבר לתרומה הכמעט אוטומטית של הכוכבים הראשיים או לשאיבת הריבאונדים הכמעט אינסטינקטיבית של ג'ורדן, הכל עובד בהרמוניה מופלאה. רדיק ממשיך לצלוף ללא היכר מבחוץ, בעוד שקרופורד משמר את כוח האש והעומק של LA מהספסל. עוד נדבך חשוב באספקט הזה הוא מאריס ספייטס, שמרגיש בנוח כגיבוי של ג'ורדן. אוסטין ריברס וריימונד פלטון נותנים את שלהם כשצריך אותם, כנ"ל לגבי פול פירס הבלתי נגמר ולוק מבה א מוטה שמספק תרומה סולידית בחמישייה.
ההגנה מהודקת מספיק כדי לעצור את היריבות על 97.8 נקודות בממוצע (מקום חמישי בליגה). ההתקפה משגעת וקולעת 110.1 נקודות ב-38.8 נהדרים מחוץ לקשת (מקום שלישי בשני הפרמטרים). וריברס יודע שזה לא מקרי, כי "ההגנה שלנו כל-כך טובה ומאפשרת לנו סלים קלים בהתקפה. החבר'ה ממש כועסים כשהיריבה קולעת".
פול מודה בעובדה שהחיבור עם גריפין מדהים, מדהים עד כדי כך שהוא הפך בזכותו לשחקן ה-NBA הראשון מאז 1983/1984 שמוסר 120 אסיסטים, חוטף 42 פעמים ומאבד רק 28 כדורים ב-14 המשחקים הראשונים של העונה. אבל במקרה שלו, אלו כבר מזמן לא רק המספרים. זו הגישה. אחרי הניצחון על דאלאס הסביר ש"הוא לא ידע שניצחנו 14 פעמים, רק שיש לנו שני הפסדים".
ומה הכי יפה בכל זה, כמעט מעורר קנאה? שבכל הזמן שבו הקליפרס טובים ונהנים ככה, הם שומרים על הזהות שלהם באופן כמעט חסר פשרות. משחק הריצה מבוקר, לא חסר שליטה (הקבוצה מייצרת 98.7 פוזשנים בממוצע למשחק, מקום טוב באמצע, למרות שהיא מסוגלת ליותר). השימוש בג'ורדן מושכל, פול שומר על יחס נקודות-אסיסטים כמעט מושלם וגריפין עושה נקודות בדרך טיפוסית.
בלי לחקות אף אחד, בלי להיצמד לאף טרנד או ליישר קו עם צווי אופנה ספורטיביים, ל.א קליפרס ממשיכה להתבסס על ה'אני מאמין' שלה, ועל הדרך גם הופכת למחוספסת יותר וגם מעצבת את האופי (ע"ע הקאמבק האחרון על חשבון שיקגו) שבטוח ישרת אותה בהמשך, במקומות שבהם נהגה ליפול בעבר.
אבל גם זה, או ההשוואות שריברס בעצמו סיפק לבוסטון המרגשת של עונת האליפות מ-2007/2008, לא יכניסו אותו לשאננות. והיה לו חתיכת תקדים להישען עליו במובן הזה: גם אז הוא פתח עונה עם 1:10. הטריגר שם, אבל זה בדיוק העניין - הוא יודע שלהיות כל-כך טובים בשלב כה מוקדם זה נחמד ולהתענג על סטטיסטיקות מדהימות זה כיף ומצית את הדמיון, אבל נטול משמעות ועוקץ. כי הרי מה שחשוב זה לא כמה אתה נהנה עכשיו, אלא כמה הנאה אתה גורם לאוהדים שלך, ולעצמך בעיקר, בחודש מאי.
ולא פחות חשוב, אולי אפילו יותר אם להיות קונקרטיים: כמה זריקות עונשין מדויקות תקבל מהידיים של דיאנדרה ג'ורדן במאני טיים, כאלה שמונעות מאוהדים רעבים מעדן קפוא בחינם.
לפנייה לכתב/ת 
