כך הפך קורבן פריצה לרמאי בחסות ביהמ"ש
ביתו של ש' נפרץ ונגנבו ממנו חפצים בשווי אלפי שקלים. על העובדה הזו אף אחד לא חלק - לא חברת הביטוח, לא המשטרה ואפילו לא השודד שנתפס והודה בגניבה. ובכל זאת, הביטוח סירב לפצות את ש' בטענה שהתגלו סתירות בדיווח שלו. חיים קליר סבור שהשופטת קיבלה את טענת הביטוח באופן מוטעה
אשתו של ש' חזרה מעבודתה וגילתה כי אורח לא קרוי פקד את ביתם. היא הזעיקה מיד את המשטרה. השוטרים הגיעו לדירה. אחד מהם סיפר כי יש בשכונה מכת פריצות. אל תדאגו, הרגיע השוטר את ש' ואשתו, אנחנו יודעים מי הפורץ.
ואכן, כעבור זמן קצר נתפס הגנב (בלי השלל) והודה כי פרץ לדירה. השוטרים התפלאו לגלות בחקירתו כי גנב מהדירה גם שלושה טאבלטים שלא היו ברשימת הפריטים החסרים שערך ש'. הפורץ פתר לשוטרים את התעלומה: הוא הותיר את אריזות הטאבלטים בדירה לכן ש' לא הבחין בחסרונם.
הדירה הייתה מבוטחת בחברת הביטוח הראל. לאור תפיסת הפורץ והודאתו בגניבה, לא יכלו מסלקי התביעות בהראל להתכחש לפריצה. אפילו השמאי שמינתה הראל קבע כי מהדירה נגנבו חפצים בשווי של שלושים וחמישה אלף שקל לפחות. למרות כל אלה, סירבה הראל לשלם את נזקי הגניבה וכפי שנראה מיד הפעם שיטת "מצליח" הצליחה לה.
ש' פנה לבית משפט השלום בבאר שבע. תביעתו הונחה על שולחנה של הרשמת הבכירה ליאורה וינשטיין.
האם ש' מבוטח אצלכם, שאלה הרשמת וינשטיין. הרבה מאוד שנים, הודה נציג הראל. האם אתם כופרים בכך שהייתה פריצה, הקשתה הרשמת. אי אפשר להתכחש לאמת, השיב נציג הראל. אם כך למה שלא תשלמו את נזקי הפריצה, הציעה הרשמת.
האיש הזה רמאי, הצביע נציג הראל על המבוטח. הוא הודיע לנו על הפריצה באיחור של חמישה ימים. החוקרים שלנו גם מצאו סתירות בין רשימת הפריטים הגנובים אותה מסר ש' למשטרה לבין הרשימה שמסר לנו. הראל דורשת כי בית המשפט ילמד אותו לקח ויעניש אותו כדי שכל מבוטחי הראל "יראו וייראו".
נציג הראל הפנה את הרשמת לסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח. סעיף זה מעניש מבוטח הכולל בתביעת הביטוח שלו עובדות כוזבות בכוונת מרמה. העונש הוא טוטאלי. המבוטח מפסיד גם את החלק שבאמת נגנב ממנו. האם באמת ש' הוא רמאי כטענת חברת הביטוח או סתם אדם מבולבל שנכנס לפאניקה בעקבות הפריצה?
מהעדויות במשפט התברר כי ש' דווקא דיווח על הגניבה מיד לאחר גילוי הפריצה. אולם את הדיווח מסר לסוכנת הביטוח והיא זו שדיווחה לחברה באיחור. למרות שהראל יודעת כי לפי החוק דיווח לסוכן הביטוח כמוהו כדיווח לחברת הביטוח היא נתלתה באיחור הסוכנת שלה.
לגבי הסתירות בין רשימות הפריטים שנגנבו, חוקר חברת הביטוח שהעיד במשפט הודה כי סביר שבשעת אירוע גניבה הקרבן יהיה בהיסטריה, כלשונו. לכן פעמים רבות קיים הבדל בין רשימת הפריטים החסרים הנמסרת למשטרה בעת האירוע לבין זו הנמסרת לחברת הביטוח מאוחר יותר.
במשפט גם הוכח כי המבוטח הציע ללכת לבדיקת פוליגרף אולם הראל סירבה להצעה. עובדות אלה בנוסף לעובדה שהמבוטח לא ידע כי נגנבו ממנו גם טאבלטים היו מביאות שופטים אחרים למסקנה כי מדובר במבוטח מבולבל או רשלן. אולם הרשמת עשתה כל מאמץ כדי לשלול מסקנה שכזו. כך למשל העובדה שהמבוטח לא הבחין בגניבת הטאבלטים אינה מוכיחה לדעתה כי היה מבולבל ולא רמאי אלא כי הוא "חשב שהם עדיין מונחים בקופסאותיהם" משום שקיבלם כשי ולא קנה אותם בעצמו.
הרשמת העדיפה לדחות את תביעתו של ש' כליל ולקבוע כי ש' ניסה לרמות את חברת הביטוח. האם היא ביססה את פסק דינה על ראיות ישירות לרמאות? לא. היא ביססה את פסק דינה על שני שעונים שהמבוטח חשב כי נגנבו ולאחר מכן נמצאו מאחורי שידה בביתם. "תמוה כיצד נמצאו שני השעונים יחדיו ומדוע לקח למנקה זמן כה רב למצוא אותם", קבעה הרשמת. הרשמת גם גילתה "בקיעים" כלשונה בעדות ש' ואשתו בפני חוקר הביטוח: בעוד שאשתו טענה בפני החוקר כי השרשרת שלה נגנבה, ש' טען כי השרשרת לא נגנבה.
החלטה על פי תחושה
"אין חולק", הודתה הרשמת, "כי היתה פריצה וכי נגנבו דברים מבית המבוטח. אולם המבוטח והוא לבדו יודע מה נגנב ואין מנוס מהתחושה כי הוא מנסה להתעשר על גבה של חברת הביטוח מהארוע המצער".
כך על פי תחושה, כלשונה, הרשמת הפכה את ש' לרמאי ושללה ממנו את כל תגמולי הביטוח, גם את הפיצוי עבור הפריטים שלא היה ספק כי נגנבו ממנו. הרשמת גם חייבה את ש' בהוצאות משפט ביותר משמונת אלפים שקל ובהוצאות השמאי וחוקר הביטוח.
לדעתי, פסק דינה של הרשמת ליאורה וינשטיין מנוגד לרוחו של חוק חוזה הביטוח ולפסיקת בית המשפט העליון. טענת מרמה היא טענה שיש בה יסוד פלילי. היא מכתימה בני אדם לכל ימי חייהם. היא כל כך קשה עד שהיא שוברת את רוחו של האדם ובלא מעט פעמים גם הורגת אותו. לכן דרושות ראיות של ממש משכנעות ביותר כדי לקבוע שהמבוטח ניסה לרמות את חברת הביטוח. אסור להפוך אדם לרמאי רק על סמך תחושות, תמיהות או אפילו על סתירות.
החומר שעמד בפני הרשמת הספיק בקושי לקבוע כי המבוטח לא הוכיח שפריטים מסוימים נגנבו ממנו. לא היה שום בסיס לקבוע כי המבוטח ניסה לרמות. עצוב גם מאוד שאמת המידה הדקדקנית הננקטת כלפי האדם הפשוט לא ננקטת גם כלפי אנשי הביטוח כאשר הם מנסים להוליך שולל את המבוטחים ולהפעיל תחת חסות בתי המשפט את שיטת מצליח.
לפנייה לכתב/ת 
