"סיבה למסיבה": יש סיבה, לא מסיבה
רבקה מיכאלי היא הקומיקאית הישראלית הטובה ביותר, והיא עומדת בכבוד במבחן הזמן כמנחת "סיבה למסיבה", שחוזרת למסך אחרי 26 שנים. יש תחושת נוסטלגיה מענגת וגם כמה רגעים משעשעים, אבל התוכנית חוזרת על עצמה, וקצת משעממת
שום דבר לא השתנה מאז הפעם האחרונה, מבטיחה רבקה מיכאלי לקראת סוף "סיבה למסיבה 2016", ששודרה אתמול (שישי, 21:30, ערוץ 1), תוכנית ראשונה מתוך ארבעה ספיישלים שישודרו בערוץ. הפעם האחרונה שרבקה'לה עשתה לכם סיבה למסיבה היתה לפני 26 שנים, ערש בקיעתו של ערוץ 2 הניסיוני, ודגימה מהירה של הפינה של שלמה ניצן מבהירה שזה נכון, שום דבר לא השתנה.
אבל מבחינת הערוץ הראשון דבר לא נותר כשהיה. כש"סיבה למסיבה" ירדה, הערוץ הראשון עוד היה הגביר מהשטעטל עם חשבון פתוח של נקודות רייטינג. עכשיו הוא מגיח מעמדת האנדרדוג, עם הסכין על הצוואר. ולכן "סיבה למסיבה" היא בעצם "חיים שכאלה" ל"סיבה למסיבה", מעין הספד קצר שהערוץ נושא לעצמו למקרה שהוא אכן יחזיר את נשמתו לבורא. דן בן-אמוץ עשה את זה פעם וזה אפילו שודר בערוץ 1.
לא בטוח שזה יעזור אבל אנשי הערוץ צריכים להוליך לאנשהו את התסכול שלהם. ואכן, בתוך אווירת סוף הקורס שמאפיינת את האירוע, מיכאלי - וכנראה גם העורכים - לא מסווים את נטיות ליבם. בנימין נתניהו חוטף עקיצות שוב ושוב כאשם בגסיסת הערוץ, אם בראיון עם יאיר לפיד או בחיקויים של טוביה צפיר. בשמעון פרס, בראיון האחרון שנתן לפני שהלך לעולמו, מביטה מיכאלי כנערה מאוהבת.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"הטוב מכולם": עוד שעשועון, אבל לא רע
"מהפכה במטבח": גרניט, תעשה לי תפריט
מתוקף היותה יצור שהתרומם מסוג של הריסות, "סיבה למסיבה" היא שעטנז מוזר של סגנונות. מצד אחד מערכון פתיחה מעולה ממש, שבו רבקה מיכאלי מדסקסת את הלבטים שלה לגבי המהלך עם ההשתקפות שלה במראה, שמגלם רועי בר נתן. מערכון שיש בו הכל - הומור עצמי (החיקויים של מיכאלי את עצמה מריעה לדוד קריבושה או צוחקת מבדיחות של שלמה ניצן קורעים), מודעות עצמית, חיקוי מצוין של בר נתן, ומעל הכל הכשרון הקומי העצום של מיכאלי שהיא בפשטות הקומיקאית הכי טובה שיש לנו, עם או בלי תסריט.
מצד שני התוכנית עצמה היא עדיין אותם ראיונות סמול טוק ישנוניים, שיפוד משומן היטב עליו ננעצים בזה אחר זה סיפורים שלא קשורים האחד לשני (יאיר לפיד התבקש לספר על נעמי שמר, אבא שלו ועל ביבי, עידן רייכל על השמות של הבנות שלו, טוביה צפיר מעלה זכרונות מיום ההולדת ה-80 של פרס שמצידו נזכר בעוזרת הבית של בן גוריון) ואז נמרחים האחד על השני באושר שאין לו קץ.
ושירים, המון המון שירים. של עידן רייכל ושל להקת דו קיום כלשהיא, ושוב עידן רייכל. והצופה מתקשה להכיל את כל היופי הזה, ובעיקר להישאר ער בשבילו. הנוכחות של מיכאלי היא נעימה מאוד והיא אמנית בהענקת תחושה טובה למרואיינים שלה, ועדיין.
יש בזה ממד נוסטלגי ו"סיבה למסיבה" יודעת שהיא פה על תקן פצצת נוסטלגיה. הפתיח נשאר אותו הפתיח ולאורך התוכנית משובצים קטעי עבר, שמשודרים גם ככה ברצועות הליליות בהן ערוץ 1 מתקשה להירדם. יש גם מערכונים מעודכנים עם טוביה צפיר שמתכתבים עם מערכונים מיתולוגיים מהעבר, אבל גם לנוסטלגיה יש תאריך תפוגה, לכן טוב עשתה הרשות שהגבילה את עצמה לארבע תוכניות, ככה נמצה את ההתענגות על כמה טוב היה פה פעם אבל בלי להגיע לשלב בו אנחנו נזכרים שבעצם חיינו בתוך מונופול מסוכר.
