תשתיות, מעקב ורווחת תושבים: מה אפשר ללמוד ממפות ה-GIS העירוניות?
כמעט כל רשות עירונית מאפשרת גישה ציבורית למערכת מיפוי מידע גיאוגרפי. לצד מידע הנדסי שגרתי על מבנים, גושים ורחובות - אפשר למצוא גם ריכוזי מצלמות, פרישת רשת וויי-פיי ואנטנות סלולריות, מבנים חינוכיים וריאות ירוקות. מבט ביקורתי על חלוקת התשתיות מאפשר הבנה מעמיקה של הריבוד החברתי בעיר
זה לא סוד שהמציאות החברתית מתארגנת, בין היתר, גם סביב מה שנראה לכאורה טריוויאלי - התשתית העירונית: מושגים של מרכז ופריפריה בהקשר סוציו-אקונומי ובתחומים המוגדרים של המרחב האורבני, מקבלים משנה תוקף כשמעזים לבחון אותם באמצעות עדשות ארכיטקטוניות. על פניו, מבנים ותשתיות הם יצורים שקופים - אנחנו מתנהלים בתוכם כמעט מבלי משים משום שהם ארוגים בצורה טבעית באורח החיים העירוני.
ככל שהמערכות הללו מתפקדות בצורה יעילה וטובה יותר - כך הן שקופות יותר, ופחות מורגשות. למעשה, אנחנו מתחילים להבחין בהן רק במצבים של תקלות וכשלים - כשמערכת הניקוז קורסת עם הגשם הראשון, כשיש הפסקת חשמל, כשהכביש חסום לתנועה או כשקווי הטלפון קורסים. אבל לכבישים, מערכות ביוב, אנטנות סלולריות, מוסדות חינוך, שבילי אופניים ומקלטים ציבוריים, למשל, יש השפעה מכרעת על ההתנהגות האנושית. מבט ביקורתי על המערכות הללו מציע תובנות שנוגעות לריבוד חברתי ולמשילות עירונית.
פיתוח תשתיות מפחית פשיעה
תיאוריית "החלונות השבורים" שפורסמה לראשונה בשנת 1982, קושרת בין תופעות קרימונולוגיות לבין הסביבה האורבנית, והיא גורסת כי ככל שמקפידים לטפח ולפקח על המרחב העירוני - כך ניתן להפחית פשיעה. התיאוריה הזו הייתה הבסיס האידיאולוגי של מדיניות "אפס סבלנות" בה נקט ראש עיריית ניו-יורק לשעבר, רודולף ג'וליאני, שלזכותו נזקפת הפחתה משמעותית ברמות הפשיעה בעיר.
העיקרון התיאורטי פשוט: אם לוקחים בחשבון בניין שבו מספר חלונות שבורים, והחלונות נשארים ככה בלי שמתקנים אותם, מהר מאוד ונדליסטים יגיעו לנפץ עוד חלונות, אולי אפילו לפרוץ אל הבניין כולו ולהשחית אותו. היא מתבססת על נורמות של התנהגות חברתית, לפיהן טיפוח של תשתיות - תיקון חלונות שבורים במרחב האורבני, הקפדה על ניקיון, תיקון המדרכה וניקיון גרפיטי - תורמים ליצירת אווירה של סדר ושמירת חוק ומכאן להפחתה בפשיעה.
ג'וליאני מסביר על "תיאוריית החלונות השבורים":
רשויות מוניציפליות רבות מציעות גישה ציבורית באמצעות אתר האינטרנט למערכת הנקראת Geographic Information System או בקיצור GIS. מדובר בטכנולוגיה שמציגה מיפוי של מידע גיאוגרפי ושל תשתיות עירוניות, שמוצג על פי שכבות. המפות הללו הן בדרך כלל מנת חלקה של מחלקת ההנדסה העירונית - והן מציגות בבסיסן מידע הנדסי: שכונות, רחובות, גושים, כבישים ובניינים, מידע על תכנון עירוני וכדומה. אבל במקרים רבים אפשר למצוא שכבות מיפוי נוספות, שמאירות על החלוקה העירונית ועל המציאות החברתית בה.
מבט לדוגמה במפת ה-GIS העירונית של תל אביב-יפו, שהיא ללא ספק אחת המפורטות ומציעה מידע ציבורי בשקיפות גבוהה, מאיר על החלוקה בין השכונות הדרומיות של העיר הכוללות את יפו, לבין מרכזה והחלק הצפוני שלה. אם מקבילים את רמת התשתיות העירוניות למציאות הסוציו-אקונומית בכל עיר, אפשר לראות איך הזנחה של מערכות בסיסיות פירושה גם הזנחה של התושבים, וכיצד היא מהווה עדות למציאות חברתית קשה יותר - הזנחה, פשע ועוני.
תקשורת ומעקב בערים חכמות
ערים רבות בארץ נוקטות בצעדים משמעותיים להפיכתן ל"ערים חכמות": החלק הארי של מושג העיר החכמה עוסק בטכנולוגיות תקשורת ומידע, והוא מיועד לרווחת התושבים: שירותים מוניציפליים מקוונים, פרישת תשתית וויי-פיי, מידע תחבורתי ומפות ה-GIS - אבל גם מצלמות. המודעות הציבורית לכניסתם של טכנולוגיות מעקב למרחב הציבורי הולכת וגוברת, כשהטענה היא שמדובר בראש ובראשונה בפגיעה בזכות לפרטיות. מצלמות מהוות אמצעי פיקוח ממשטר מעצם היותן, והן מתפקדות כך גם כאשר הן לא פעילות, וכי הן משפיעות באופן בלתי מודע על התנהלות הפרט - שיודע שצופים בו.
במקרה של תל אביב-יפו, אפשר לראות את האופן שבו ככל שמצפינים על המפה - כך מקבלים תמונה אופטימית יותר של תשתיות: במרכז ובצפון העיר יש יותר עבודות פיתוח תשתית, יותר ריאות ירוקות, שבילי אופניים, גינות כלבים ורשתות וויי-פיי, אבל כמעט ואין מצלמות אבטחה עירוניות. לעומת זאת, בחלק הדרומי של העיר נמצא ריכוז המצלמות הגבוה ביותר. בעיר פועלות כ-700 מצלמות מבט, שמיועדות לאבטחה שוטפת ורבות נוספות נמצאות בתכנון. המספר הזה לא כולל מצלמות אכיפה ותנועה. הנושא של פרטיות ומעקב מציף את השאלה למי ניתנת הזכות לפרטיות וממי קל יותר לשלול אותה.
גם כשבוחנים מקרוב את פיזור המצלמות בבירת ההזדמנויות של הנגב, הלא היא באר-שבע, אפשר לראות תמונת מצב דומה: בשכונות שנחשבות חדשות ומבוססות יותר, אפשר לספור את כמות המצלמות על כף יד אחת, ואילו באזורים דוגמת העיר העתיקה או שכונה ד' - ישנו ריכוז מצמות גבוה יותר. בחיפה לעומת זאת, נוכחות המצלמות דלילה במיוחד, ורואים כי הן ממוקמות באזורים חיוניים מבחינה אסטרטגית - ובעיקר באזור קו החוף.
סביר להניח שהרשויות יתייחסו לפערים הללו על בסיס הביצה והתרנגולת: מצלמות מוצבות באזורים שמחייבים פיקוח - במטרה למנוע פשיעה ולא לעודד אותה. תושבים יטענו שמי שאין לו מה להסתיר לא אמור להיות מודאג מנוכחות של מצלמות שמתעדות הכל ואוספות מידע. אבל הטיעון הזה פשטני וחוטא להבנה הבסיסית של כוח אזרחי במשטר דמוקרטי, והלכה למעשה מעניק עוד ועוד כוח דווקא לשלטונות. לא מוכרחים להיות פושעים פוטנציאליים כדי להבין את המשמעות של "מדינת משטרה" או "האח הגדול", ולשאוף לשמור על פרטיות מינימלית - בעידן שבו, לפחות מבחינה טכנולוגית, זה כמעט בלתי אפשרי.
מקרינים עלינו
תחום נוסף שבו הדעות חלוקות הוא זה של אנטנות סלולריות ושל קרינה, כאשר גם היום עוד לא ברור לחלוטין מה מידת הסכנה הנשקפת מהן ועד כמה הציבור יכול וצריך לשמור על עצמו מפניהן. כך או כך, אפשר לכל הפחות להיות מודעים למיקום של אנטנות בסביבה המיידית שלנו - הן אם מדובר במרחב של הבית והשכונה, גני הילדים ובתי הספר, או בסביבת מקום העבודה. דרך פשוטה לעשות זאת היא באמצעות מפות GIS שמספקות גם מידע מהסוג הזה, בצורה די נוחה וברורה. באופן לא מפתיע - מבט חפוז בפרישת האנטנות הסלולריות במדינה מעלה כי הריכוז הגבוה ביותר שלהן נמצא באיזור המרכז, ואילו באזורים מרוחקים יותר - כמות האנטנות דלילה יותר.
מאוניות טבועות ועד יקבים: מפת ה-GIS של ישראל
בעד שהמפות העירוניות צריכות לעבור ברוב המקרים עדכון משמעותי ולהכיל שכבות מידע נוספות - ובהקשר הזה, המקרה של תל אביב-יפו הוא דוגמה טובה לאיך צריכה להיראות מפת GIS בכל עיר במדינה, את המידע החסר אפשר בהחלט להשלים באמצעות המפה הממשלתית, שמקיפה את כלל האזורים בארץ. כאן, אפשר למצוא שכבות בחלוקה לפי משרדי ממשלה, הממפים סוגים שונים של מידע שמצוי באחריותם. הנתחים הפחות עדכניים במפה הזו כוללים מידע סטטיסטי - למשל על נתוני אבטלה ושכר, אבל ככלל מדובר במפה עשירה למדי.
לצד שכבות סטנדרטיות שממפות למשל את סניפי דואר ישראל או משרדי ביטוח לאומי, מוסדות חינוך, תחנות משטרה, מקלטים, שבילי אופניים ושמורות טבע - אפשר למצוא גם מידע פיקנטי יותר: ידעתם, למשל, כמה ספינות טבועות שוכנות לחופי ישראל, והיכן הן ממקומות? מצליחים לשער כמה יקבים פועלים במדינה וכיצד הם פזורים מבחינה גיאוגרפית? המפה הארצית מאפשרת גם זווית ממוקדת כלפי אזור ספציפי, וגם מעין מבט על, שמדגים יותר מהכל את הפערים החברתיים והכלכליים בין אזורים שונים במדינה.
לחצו לצפייה במפת ה-GIS הממשלתית
