השלב היחיד בהתמודדות הישראלית: כיבוי שריפות

שריפות גדולות משתוללות ברחבי הארץ בימים האחרונים. כולנו עוקבים בדאגה אחר המראות המבעיתים, אחר לוחמי האש שנלחמים בלא מורא ואחר האזרחים שמפנים את ביתם. אפשר לחפש את המציתים - אולם לצערנו הרב השריפות לא יודעות להבחין בין טרור, רשלנות או גורמים טבעיים. עם זאת, אם היינו ערוכים לשריפות בצורה נכונה, ללא ספק היינו יכולים להפחית את הנזק והסכנה, והערכות במקרה זה צריכה להיות במספר רמות.

כתבות נוספות בערוץ הכלכלה הירוקה

ראשית אי אפשר להתעלם משינויי האקלים - מהחום שמלווה אותנו כמעט עד סוף נובמבר, מהיובש ומהרוחות העזות. לא צריך להתעמק בשאלת ההתחממות הגלובלית - במדינות רבות בעולם נעשות פעולות שונות להתמודד עם שינויי האקלים, לרבות אירועי מזג אוויר קיצונים כגון הצפות, מפולות, בצורות ושריפות, הגירה של פליטים או פלישה של מינים. גם מרבית הערים הגדולות בעולם הכינו תוכניות להתאים את עצמן לשינויים המקומיים והגלובליים במטרה להתמודד עם אירועי חירום: סביבתיים, ביטחוניים ואחרים. "ערים חסינות" או "ערים עמידות" (Resilient Cities) אלה ממפות את האיומים ואת התרחישים השונים, פועלות על מנת למנוע או להקטין את האיומים ואת השפעתם ומכינות מערך מתאים לטפל באירועי חירום במידה ובכל זאת התרחשו.

אבל את המלחמה בשריפות צריך לעשות במהלך כל השנה גם בשטח, כאשר העקרונות מאוד פשוטים: הקטנת חומר הבעירה וקיטוע של השטח למנוע התפשטות של השריפה. זה מתחיל בנטיעה של עצים שפחות מתלקחים, כאשר משאירים מסדרונות פתוחים ביער, ממשיך בגיזום של עצים ודילול של היער, ומסתיים בחישוף של הקרקע בין העצים מעשבים, ענפים ועלים יבשים. אפשר לעשות זאת ב"שיטות של פעם", על ידי עדרי מרעה, ואפשר לרסס ולנקש, ואת כל הפעולות הללו צריך לעשות גם בחורשות ובפארקים עירוניים ואפילו בחצרות ובגינות של בתים. בנוסף, צריך לשלב גם הסברה ושילוט מתאים בכל מקום, על הסכנות הכרוכות בהבערת אש ביער ועל הערכות למקרה שיש שריפה, ולא להסתפק בדיווחים לאחר שהשריפה החלה.

היערכות מראש - גם בשכונה שלכם

השלב האחרון הוא שלב הלוחמה באש. בשלב זה יש לוודא שיש לנו את הציוד המתאים - מברז הכיבוי בשכונה ועד למטוסי הכיבוי, במקביל למערך העירוני של פינוי התושבים והכנסת הכוחות לשטח. בנוסף זה השלב בו מקדימים תרופה למכה - במחשבה על האזורים אשר נמצאים בסיכון, והגנה מראש על תשתיות חיוניות, או כמו במקרה של חיפה במתחמים בהם יש פוטנציאל נפיץ יותר.

דווקא עכשיו, כשהלהבות בוערות ופעולות הכיבוי בעיצומן, צריך לשאול את עצמנו מדוע ההתנהלות שלנו היא תמיד כזו של "כיבוי שריפות". מדוע אנחנו נאלצים להפעיל את הכוחות רק בזמן סכנה? שריפת יערות היא סכנה מוכרת וממשית בישראל, ללא קשר למקור שלהן. השאלה האמיתית היא כיצד מטפלים בסכנה הזו. כרגע, התרבות של "לי זה לא יקרה" והיעדר התכנון הרחב ולטווח הארוך במדינת ישראל הם המכשלה הגדולה ביותר שלנו, ואת ההרגל המגונה הזה חייבים לשנות.

הכותב הוא מומחה בתחום הקיימות וההנדסה הכימית ופעיל סביבתי, ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016)