חוגגים במיאמי את מות פידל קסטרו: "חירות לקובה"
שליט המדינה הקומוניסטית במשך 47 שנה מת בגיל 90, בפלורידה חגגו גולים קובנים בצפירות במכוניות ובהנפת דגלים. קובני בן 15: "פידל? כולם חשבו שיחיה לנצח. זה לא אמיתי". גופתו של קסטרו תישרף היום
"פידל? פידל? כולם חשבו שהוא יחיה לנצח. זה לא נראה אמיתי". זו הייתה תגובתו של קובני בן 15 לחדשות על מותו בגיל 90 של פידל קסטרו, שליטה של המדינה הקומוניסטית במשך 47 שנים - והתגובה הזו שיקפה כנראה מה שחשבו קובנים רבים, וגם אחרים שגלו מהמדינה עקב מדיניותו.
רבים מאותם גולים, שהצליחו בדרך לא דרך לעזוב את קובה ולהגיע לארצות הברית, חגגו בשעות הקטנות של הלילה בשכונת "הוואנה הקטנה" שבמיאמי. לאחר הודעתו הדרמטית של שליט קובה כיום ראול קסטרו, התאספו מאות בשכונה שהייתה בית לרבים שנולדו באי הקריבי, וששמה נלקח מבירת קובה.
בהתאספות הספונטנית כדי לחגוג את מות השליט שהיה עוין לארצות הברית במהלך עשרות השנים, והתנגד אפילו לביקור הפשרת היחסים ההיסטורי של הנשיא ברק אובמה, נשמעו קריאות "קובה ליברה" (חירות לקובה), צפירות במכוניות ובאופנועים והשמעת רעש באמצעות סירים ומחבתות. הם גם הניפו את דגלי ארצות הברית וקובה. בקבוקי שמפניה נפתחו, סיגרים קובנים חולקו חינם והחוגגים גם שאגו "חופש-שחרור". לצד השמחה מפתחים הקובנים במיאמי תקווה לאיחוד משפחותיהם שמהם נאלצו להיפרד לפני כמה עשורים.
"עצובה שהוריי לא זכו לחוות את הרגע הזה"
הסנאטור הרפובליקני מרקו רוביו, בן למהגרים מקובה, ניצל את המעמד כדי להתנגח עם מדיניותו של הנשיא האמריקני ברק אובמה בנושא ההסכם עם קובה. חברת הקונגרס הרפובליקנית אליאנה רוס לאטינן, גם היא ממוצא קובני, אמרה כי זה הזמן לשנות את מדיניות הדיכוי של קסטרו בהתאם לאג'נדה של הנשיא הנבחר דונלד טראמפ.
רבקה גאבור, הנשואה לסופר הישראלי זאב גאבור ניצול השואה, אמרה: "אני לא חוגגת שקסטרו מת, אני חוגגת את מה שהוא מסמל ואת הדרך לחופש בקובה. אני עצובה שהורי לא זכו לחוות את הרגע זה". רפאל קרביץ, העומד בראש הקהילה היהודית הקובנית והמכהן כיו"ר מרכז פרס לשלום במיאמי, אמר: "אני מרגיש שזה אירוע סמלי. אני לא חושב שיהיה שינוי. ציפיתי לזה עשר שנים, אבל הכול שם מאורגן ומובנה. לצערי, השלטון שם ימשיך כרגיל".
בקובה, כמובן, התגובות - לפחות הפומביות - היו שונות לחלוטין. הנער קרלוס רודריגס, שישב בשכונת מיראמר בהוואנה בעת ששמע כי שליט המדינה בעבר מת, הגיב בהלם: "פידל? פידל? זה לא מה שציפיתי. כולם חשבו שהוא יהיה לנצח. זה לא נראה אמיתי".
"זו טרגדיה", הוסיפה דיאן מונטלבו, אחות בת 22. "כולנו גדלנו איתו. החדשות האלה ששמעתי עכשיו ממש כואבות". סריאל ואלד ספינו, סטודנט בהוואנה, הוסיף: "אני מאוד עצוב. לא משנה מה יגידו, הוא היה דמות ציבורית שכל העולם כולו כיבד ואהב אותה".
ההודעה על מותו של פידל קסטרו נמסרה על ידי אחיו ראול בן ה-85, שירש ממנו את השלטון לפני כעשור. "המפקד העליון של המהפכה בקובה מת בשעה 22:29" מסר קסטרו בקול רועד. הוא סיים את דבריו בסיסמה המהפכנית: "לעבר ניצחון, תמיד!". ראול קסטרו מסר כי גופתו של אחיו הבכור תישרף היום, בהתאם לבקשתו.
אליאנה רוס-לאטינן, הקובנית-אמריקנית הראשונה שנבחרה לקונגרס בארצות הברית, אמרה כי מותו של קסטרו הוא הזדמנות "לכתוב פרק חדש בהיסטוריה של קובה".
"הגיע היום שלו חיכו האנשים - גם בתוך האי וגם מחוצה לו: רודן מת, והתחלה חדשה יכולה להביא לשקיעת המעוז הקומוניסטי האחרון בחצי הכדור המערבי", צייצה חברת הקונגרס היהודייה. "אלו ששולטים בקובה ביד ברזל ינסו לדחות את החירות, אבל הם לא יכולים לעצור זאת".
חייו של מהפכן
קסטרו נולד ב-1926 למשפחת איכרים. עוד בימיו כסטודנט - ואף אחר כך, כעורך דין - התנגד קסטרו לתפיסת השלטון בקובה ארצו בידי הנשיא לשעבר פולחנסיו בטיסטה, שהדיח את הממשלה הנבחרת. ב-1953, הוביל קסטרו התקפה כושלת על בסיס צבאי, והועמד לדין עם אחיו. על השניים נגזרו 15 שנות מאסר, אך כעבור שנתיים קיבלו חנינה ועקרו למקסיקו.
במכסיקו, הקים קסטרו עם אחיו ועם המהפכן הארגניטנאי ארנסטו צ'ה גווארה את "קבוצת ה-26 ביולי", וב-1956 פלשו פעילי הקבוצה לקובה. הצבא הקובני קיבל מידע מוקדם על התקיפה הצפויה, והצליח לחסל את מרביתם - אבל קסטרו ו-11 לוחמים אחרים, בהם ראול קסטרו וצ'ה, שרדו את המתקפה, הסתתרו בהרים, משם ניהלו מלחמת גרילה נגד בטיסטה. בסופו של דבר, ב-1 בינואר 1959, הצליחו קסטרו ואנשיו להפיל את משטרו של בטיסטה.
בתחילה הסתפק קסטרו בתפקיד המפקד העליון של צבא קובה, אך חודש לאחר ההפיכה, בפברואר 1959, מונה לתפקיד ראש הממשלה, וב-1959 אילץ את הנשיא שמינה בשעתו להתפטר, ונטל את כל סמכויות השלטון לידיו. הוא שלט בקובה עד 2006.
קסטרו נתפס בהתחלה כמשחרר ונהנה מתמיכת הציבור העירוני, אבל תוך זמן התגלה הפן הקיצוני של השליט החדש: הוא חילק מחדש את אדמות קובה, הלאים את התעשייה והמסחר, והנהיג שינויים במערכת החינוך ובשירותים החברתיים. ממשלתו דיכאה את מתנגדיה, רבים הוצאו להורג, ואלפים רבים ברחו לארה"ב.
במקביל להלאמות, החלו היחסים בין קובה לבין שכנתה הגדולה מצפון להידרדר, בעוד שבמקביל החלה קובה להתקרב לברית המועצות. ב-1960 חתמה על הסכם סחר עם המשטר הסובייטי, ובעטיו, ניתקה וושינגטון את קשריה עם הוואנה, הטילה אמברגו על המדינה ואף ניסתה להפיל את משטר קסטרו בעזרת גולים קובנים (במבצע הפלישה הכושל ל"מפרץ החזירים"), ולחסל את קסטרו עצמו.
שנה מאוחר יותר, חלה הסלמה נוספת, כאשר קסטרו התיר לברית המועצות להציב טילים בליסטיים על אדמת קובה. משגילתה זאת ארה"ב, הטילה מצור ימי על קובה. משבר הטילים היה נקודת השפל של המלחמה הקרה והמתיחות בין המעצמות הגיעה לסיפה של מלחמה גרעינית. המשבר יושב כששליט בריה"מ ניקיטה חרושצ'וב הודיע כי יפנה את הטילים מקובה, ובתמורה התחייבה ארה"ב שלא לנסות עוד להפיל את משטר קסטרו.
מאז סוף שנות ה-90 של המאה הקודמת, התרבו הידיעות על מצב בריאותו המעורער של קסטרו והוא מיעט להופיע בציבור. ב-2006 העביר את השלטון בפועל לידי אחיו ראול, ושנתיים לאחר מכן התפטר רשמית מכהונתו כנשיא קובה.
בשנה שעברה חידש האח ראול את היחסים הדיפלומטיים עם וושינגטון. אחרי הביקור של אובמה בקובה במרס, הראשון של נשיא אמריקני מזה 88 שנים, תקף פידל במאמר את דבריו של אובמה לעם הקובני.
קסטרו נראה בציבור לאחרונה ב-19 באפריל בקונגרס של המפלגה הקומוניסטית. בהופעתו אז הוא נראה חלש, ורבים העריכו שמדובר בהופעתו הפומבית האחרונה - גם בגלל מילות הפרידה שאמר: "בקרוב אני אהיה כמו כל השאר. התור של כל אחד מגיע".