ערב עלוב עם בשורה / "המשקיף"
זה היה עוד ערב עצוב ועלוב בכדורגל הישראלי, אבל גם ערב עם בשורה. במשפט אחד שזרק לבעלים עשה בן־זקן את השירות הכי גדול למעמד המאמן, מה שלא עשו כאן שפנים מנוסים במשך שנים ארוכות, וגם לא המוסד העלוב שנקרא איגוד המאמנים
אתמול נפל דבר בכדורגל הישראלי. דבר חיובי ביותר, שנותן תקווה בתוך כל השולי והשלילי. על רקע התבטלות המאמנים מול אדוניהם, קם לו אחד עם אופי והודיע לבעלים שרצה לדחוף לו שחקן להרכב: מצטער, אני הסמכות המקצועית, אני קובע את ההרכב.
איזי שרצקי, שרגיל להנמכת ראש ולתשובות בנוסח "מה שתגיד", נכנס לפאניקה מהתשובה הישירה והכל־כך עניינית. הוא איבד כהרגלו את הצפון ובלי בושה עלה לשידור ופיטר את מאמנו בעיצומו של משחק. כמו סמרטוט.
וכל זה למה? כי סוף־סוף הגיע מאמן רציני, יסודי, אינטליגנטי, שיש לו שני מצרכים כל־כך נדירים בקרב אנשי המקצוע שלנו: אישיות ואופי. בני בן־זקן, שהצליח תוך שבועיים להפיח רוח חיים במומיה שהוריש לו איוניר, הודיע לבעלים שהוא לא נושא כלים ולא פודל של אף אחד. מי שקובע בצד המקצועי זה אך ורק המאמן.
השחצן רודף הכבוד נעלב, ומיהר לנקום. הוא התקשר לאיוניר שנמצא בחו"ל, וידע גם לדווח שהאחרון כבר נתן הסכמתו לחזור. בטלפון! בהנחה ששרצקי לא מבלף, מבחינתו זוהי רק עוד חוליה בשרשרת ההשפלות, עבור איוניר, שכבר הספיק לרשום כמה כשלונות מהדהדים כמאמן, זהו שיא השפל.
כמה מביך, מעליב ולא קולגיאלי מצדו. הפרשן הדגול, זה שכשל לחלוטין במחזורי הפתיחה וכבר הספיק לרוץ בחזרה לאולפן ולהסביר לנו איך משחקות ברצלונה ובאיירן מינכן, אפילו לא טרח להגיד לשרצקי בטלפון: רק רגע, מדובר בחבר למקצוע, חכה שאשוב לארץ ונדבר. הוא אפילו לא שלח הודעת הבהרה כלשהי לתקשורת, אלא מיהר לחיק הבעלים שנפנף אותו.
קשה לדעת לאיזה כיוון יתפתח בני בן־זקן. אבל הוא ללא ספק ייזכר כמאמן הראשון שניסה לשקם את כבודם הנרמס של מאמני ישראל. ומוטי איוניר? אות הקין ילווה אותו לאורך כל הקריירה. גם כשייכשל בפעם הבאה ויחזור לפרשן בליגת האלופות.
איזי שרצקי השיג בדיוק מה שרצה כבר באמצע השבוע. אחרי תקופה ארוכה של היעלמות מהנוף מחמת חוסר עניין לציבור - עם הבלחה אחת לכותרות בזכות פיטורי עוד מאמן - הנה הוא שוב
בחדשות. "הודיע שהוא מתכוון לעזוב", וקיבל מיד מבזקים באתרים, ראיונות ברדיו, ליקוקים בטלוויזיה. כמו שהוא אוהב.
"תחזיקו אותי", הוא בסך הכל אמר, והחנפנים בתקשורת שכנראה לא ראו את "הטוב, הרע והמכוער", עשו מזה עניין. הלו, אם אתה רוצה ללכת - לך, אל תאיים. גם ביציע ממול המגדל שבו נוהג הבעלים לשבת במשחקי הבית, היה מי שתלה אתמול כרזה: "אבא לא עוזב ילדים". תהיו רגועים, את הבנים שלו איזי ממש לא עוזב. שלושתם חזק בעסקים.
זה היה עוד ערב עצוב ועלוב בכדורגל הישראלי, אבל גם ערב עם בשורה. במשפט אחד שזרק לבעלים עשה בן־זקן את השירות הכי גדול למעמד המאמן, מה שלא עשו כאן שפנים מנוסים במשך שנים ארוכות, וגם לא המוסד העלוב שנקרא איגוד המאמנים.
לפנייה לכתב/ת 
