סוף עידן קסטרו: איך תיראה כלכלת קובה

הסמל של ההתנגדות לארה"ב במדינות אמריקה הלטינית, של רודנות ובכלל של המאה העשרים, פידל קסטרו, הלך לעולמו אמש . האיש הופיע בקובה בכל מקום, בשידורי טלוויזיה ורדיו ושלטי חוצות, הוא נאם נאומים מתלהבים וארוכים לאין קץ וקרא בסופם תמיד hasta la victoria siempre, הוא יחד עם הזקן, הכובע הצבאי והסיגר שהפכו אותו לסמל. כן, הוא היה לסמל ועכשיו, לאחר שהלך לעולמו מדווחים עיתונאים כי קובנים רבים מתקשים להאמין בכך.

לטורים נוספים של טל רשף

מנהיג קובה הטיל צל כבד על מדינתו, על הפוליטיקה והכלכלה שלה, דבר לא נעשה בה בניגוד לרצונו במשך עשרות שנים, ונשאלת השאלה מה הכיוון שתיקח המדינה הזאת עכשיו כשהוא איננו. כן, נכון שמזה מספר שנים הוא לא אוחז במוסדות השלטון באופן מעשי והעביר אותם לידיו של אחיו ראול קסטרו, אך רוחו המשיכה לרחף מעל לנעשה. אחיו, על אף שהיה שליט בלתי מעורער והוציא את קובה אל רפורמות כלכליות, עשה זאת בזהירות ונמנע מלנקוט בצעדים חריפים שיסמנו ניתוק מדרכו של אחיו המיתולוגי. מה יהיה עכשיו?

הפוטנציאל הכלכלי של קובה אינו ברור. עד המהפכה הקומוניסטית שהעלתה את קסטרו לשלטון, יחד עם חברו לדרך צ'ה גוארה, הייתה זאת אחת המדינות המשגשגות ביבשת אמריקה עם בתי מלון יוקרתיים, בתי קזינו, מטעי סוכר שסיפקו יותר מרבע מתצרכות העולם, תיירות נכנסת עתירת מזומנים, בעלי מטעים עשירים וחברות סחר שהפכו את נמל הוואנה לאחד ההומים ביבשת כולה, מה שגרם לכך שתוצר הנפש הגולמי שלה לאדם היה אז השלישי באמריקה הלטינית כולה. כל זה כמובן נעצר עם ההלאמה של העסקים הפרטיים בידי הממשלה הקומוניסטית והטלת החרם עליה בידי ממשל ארה"ב.

היום כלכלת המדינה מתקיימת בהיקפים של מדינה אגררית עניה, התושבים זוכים למשכורות מהנמוכות בעולם, פחות מ-20$ לחודש, והכנסות המדינה שנמוכות אף הן נובעות בעיקר מהתיירות שהחלה לצמוח בשנים האחרונות לנוכח הרפורמות של ראול קסטרו, מעט נפט וגז שהתגלו בים ועדיין לא ברור מה הפוטנציאל שלהם, ויצוא של מוצרי חקלאות בעיקר: קפה, סוכר, פירות טרופיים וכמובן טבק וסיגרים, איך לא?

ההמונים מבכים את מות המנהיג(צילום: EPA)

קובה תגביר את קצב הרפורמות הכלכליות?

עכשיו כשהדיקטטור (או המשחרר, תלוי את מי תשאלו) כבר איננו והצל שלו התנדף מעל קובה חופשיים המנהיגים שלה לבחור את דרכם בצורה טובה יותר. ראול קסטרו כבר אינו אדם צעיר וסביר כי הוא לא ישאר בשלטון עוד שנים רבות, ולא ברור מי ירש את מקומו בבוא הזמן. העובדה שפידל בחר להעביר את השלטון לידיו של אחיו מרמזת כנראה על כך שלא היה לו אמון באנשי השלטון האחרים, אלה שאינם מחוברים אליו בקשר משפחתי. האם הדבר נבע מכך שהוא חשש שהם יצאו לרפורמות מרחיקות לכת שיבטלו את המורשת הסוציאליסטית של האי?

כנראה שכן, כל הסימנים מעידים על כך. קובה לא יכולה להמשיך בדרך בה היא הלכה עד כה, העולם השתנה, הגוש הקומוניסטי כבר מזמן איננו, מדינות ברית ורשה יצאו לדרך קפיטליסטית וכלכלת מרביתן צומחת. גם אמריקה הלטינית, המרחב בה נמצאת קובה, עברה שינוי, המשטרים הסוציאליסטים נעלמים לאחר התרסקותה של ונצואלה, ולאחר עלייתו לשלטון של מאוריסיו מאקרי בארגנטינה. כלכלות של מדינות דוגמת מקסיקו, צ'ילה, אורוגוואי וקוסטה ריקה צומחות וגם קולומביה יוצאת בימים אלה לדרך חדשה לאחר חתימתו המחודשת של הסכם השלום עם מחתרת ה-FARC. קובה לא יכולה להרשות לעצמה להישאר מאחור.

פידל וראול בקונגרס המפלגה(צילום: AP)

נכון להיום הרפורמות שהתקיימו הן מינימליות, חירות האזרח והדמוקרטיה עדיין לא הוכנסו לשיטת המשטר שלה, הממשלה עדיין שולטת ביותר מ-70% מהכלכלה, במדינה נוכחים שני מטבעות, פסו לתושבים ופסו לתיירים עשירים, כמו בימיה האחרונים של גרמניה המזרחית למי שעדיין זוכר, והחופש של האזרחים ליטול יוזמות כלכליות הוא מוגבל מאוד. גם הקשרים עם ארה"ב, השכנה הענקית שהייתה הבסיס לכלכלת קובה של פעם, עדיין בחיתוליהם. נכון, יש טיסות מפילדלפיה, שיקגו ומיאמי אל הוואנה, וכ-300 אלף תיירים אמריקאים הגיעו אליה השנה, הוקמו שגרירויות וברק אובמה גם ערך ביקור נשיאותי ראשון בהוואנה מזה שמונים שנה ויותר, אבל מרבית ההגבלות עדיין לא הוסרו והתוצאה היא שהיקף הסחר ביניהן קטן יותר אפילו מאשר זה של קובה עם הולנד או עם קנדה.

חוגגים בהוואנה הקטנה במיאמי את מות קסטרו(צילום: רויטרס)

אם וכאשר תתחיל קובה במעבר מלא לכלכלת שוק יעמדו לצידה כמה גורמים שיוכלו לסייע לה לצמח במהירות ולשגשג. האי, כך מעידים המבקרים בו, הוא פנינת תיירות של ים, צמחיה ובנייה ספרדית ויכול למשוך תיירים רבים בהרבה מאלה שמגיעים היום, נמלי הים שלה מחברים אותה בקלות אל יעדים במפרץ מקסיקו ובאוקינוס האטלנטי כמו אל תעלת פנמה, האוכלוסייה שלה נהנית מרמה גבוהה של ידיעת קרוא וכתוב וכל אלה יתרמו בבוא הזמן להשתלבות שלה בכלכלה הגלובלית והטכנולוגית שבה מצוי היום העולם. כל זה יקח כמובן זמן ולא יקרה בן לילה.

התרומה הגדולה ביותר תבוא כאשר יתבססו יחסי מסחר רחבים עם ארה"ב. המרחק הגיאוגרפי בין שתי המדינות הוא 80 ק"מ בלבד, זאת קירבה שאין כדוגמתה, והכלכלה האמריקאית, שהיא הגדולה בעולם, יכולה להוות יעד בלתי נדלה ליצוא מקובה ומקור בלתי נדלה להשקעות. היום קל יותר לראות את הממשל האמריקאי מאפשר זאת, גם תחת שלטונו של הנשיא הנבחר דונלד טראמפ  שידוע כי הוא תיעב את פידל קסטרו וישמח לחבק את קובה של אחרי מותו. הדמות ההיא עם הסיגר והזקן כבר איננה, ההתנגדות הרגשית העזה של המהגרים הקובנים בארה"ב לחידוש הקשר הכלכלי, שהייתה פקטור אלקטורלי עבור נשיאי ארה"ב, גם היא תרד לאחר מות. מי יודע, אולי נוכל בקרוב לצפות שוב בהמוני תיירים אמריקאים עשירים בבתי הקפה שלאורך החוף של הוואנה, מקשיבים לתזמורות סלסה ומעשנים סיגרים קובניים כמו בסרטים של תחילת שנות החמישים.

הכותב הוא יועץ עסקי ובין תרבותי לשוקי אמריקה הלטינית  ומזרח אסיה, מאמן מנהלים ומעביר סדנאות לפעילות בשווקים מתעוררים  בחברות ישראליות