לרוץ עד 120: איך ריצה תורמת לעור פנים חלק יותר
פעילות גופנית ידועה כאחד הגורמים המובהקים לתוחלת חיים גבוהה יותר. האם ריצה הידועה כפעילות המפעילה עומס גדול על הגידים והרצועות עומדת בקנה מידה עם טענות אלו? ערוץ הכושר יצא לברר
בשנים האחרונות גוברת המודעות לחשיבות העיסוק בפעילות גופנית במהלך החיים. פעילות מסוג זה המתבצעת באופן קבוע - משפרת משמעותית את בריאות הגוף ומאטה את תהליכי הזדקנות של רוב מערכות הפנימיות בגוף.
כתבות נוספות:
ריצה בחוץ או על הליכון: מה בריא יותר?
תתפלאו: מה מזיק יותר לגב - ריצה או שחייה?
7 נזקי גוף שגורמת ריצה - שרובנו לא מכירים
תהליכים אלו מושפעים ממינון, אופי, ועצימות הפעילות. למשל, מחקר שנערך בקרב רוכבי אופניים צרפתיים שהשתתפו בטור דה פראנס מצא שתוחלת החיים שלהם גבוהה ב-6 שנים ביחס לאוכלוסייה הרגילה.
גם בקרב מתאמנים חובבים נמצא שפעילות גופנית עצימה כגון ריצה מוסיפה בממוצע כ-5 שנים לתוחלת החיים. הסיבה לכך היא שפעילות גופנית על כלל סוגיה מונעת בצורה משמעותית את רוב המחלות: החל ממחלות לב וכלי דם, מחלות מטבוליות כגון סכרת, וכלה בסוגי הסרטן השונים.
אולם בניגוד להשפעה הבריאותית העצומה, עדיין מתעוררת השאלה כיצד פעילות גופנית עצימה כגון ריצה, משפיעה באופן ישיר במהלך החיים על רקמת החיבור, המכונה גם הרקמה הרכה בגוף, ממנה בנויים הגידים, הרצועות, רקמת העור והסחוס. הסיבה לחוסר הבהירות היא שאותן רקמות, דוגמת גיד האכילס או הרצועות - צריכות לעמוד בעומס המצטבר כתוצאה מהפעילות.
לראיה, רצים סובלים משיעור גבוה של דלקות בגיד אכילס או בגיד האחורי של הירך, מה שגורם לתפיסה שבניגוד למערכות הפנימיות של הגוף, הפעילות הגופנית עלולה לגרום לעומס מוגבר על הרקמה הרכה ולמעשה להביא להזדקנות ולהתבלות מואצת שלה.
האם יש אמת בדברים והריצה אכן מזרזת את תהליך ההזדקנות עקב שחיקה של הרקמות הרכות, או שמא הפעילות דווקא מחשלת אותן ובכך מסייעת להן לעמוד בעומסים השונים ועל כן להיות חזקות יותר? התשובות לפניכם.
גם הריצה טובה לעור הפנים
רקמה רכה או רקמת חיבור בגופנו מורכבת בהתאם לתפקידה באחוז משתנה של סיבי חלבונים, קולגן ואלסטין, המחוברים באמצעות קשרים אחד לשני. סיבים אלו מקנים לרקמות הרכות מצד אחד כוח רב שמאפשר להם לעמוד בעומסים מכנים, ואילו מצד שני גמישות גדולה יותר ביחס לרקמות אחרות בגוף.
כמו כל איבר אחר בגופנו, גם רקמה זו עוברת במהלך החיים תהליכי הזדקנות. שני תהליכים משפיעים על קצב הזדקנות שלה: האחד הוא מוכר וידוע והוא הנזק הישיר שהרקמה נחשפת אליו, לדוגמא: הזדקנות העור כתוצאה מחשיפה מוגברת לשמש, או טראומה של הברך העלולה לגרום לאורך זמן לפגיעה בסחוס בברך.
התהליך השני שמשפיע על הזדקנות הרקמה ,הוא שינויים מטבוליים אשר מתרחשים בגופנו ומהווים גורם ישיר בהשפעה על תפקודה. תהליך זה הוא בעל השפעה משמעותית גם ברקמות כגון עור, בהן אנו לא תמיד מקשרים בין המצב המטבולי של הגוף ובין המראה החיצוני.
השאלה כיצד תהליכי הזדקנות משפיעים על מבנה ותפקוד הרקמה הרכה וכיצד ניתן לעכב אותם מעוררת עניין רב. אחד מתהליכי ההזדקנות שנחקר רבות לאחרונה הוא תהליך של יצירת קשרים כימיים בין מולקולות של גלוקוז לבין סיבי הקולגן.
תהליך כימי זה הנקרא Glycation, הוא תהליך כימי בו מולקולת הגלוקוז נקשרת לסיבי הקולגן ובכך משנה את תפקודם. תהליך זה למעשה "פוגע" ברקמת החיבור: ככול שנוצרים יותר קשרים כאלה בין הקולגן לגלוקוז היא מאבדת מחוזקה והופכת לשברירית יותר.
כך לדוגמא יצירה של קשרים כאלה בעור גורמת להחלשות בשכבת הדרמיס הבסיסית ולהיווצרות של קמטים. כאמור תהליך הזדקנות זה הוא טבעי ומתרחש לאורך עשרות שנים .
נמצא שבשנות ה-60 לחיינו נוצרים ברקמת העור פי 2 קשרים כאלה מאשר בגילאי ה-20. בגידים עולה הריכוז של קשרים אלה פי 7 וברקמת הסחוס שחשופה לשחיקה מואצת עם הגיל עולה ריכוז הקשרים לאורך השנים פי 30.
מהפך: ריצה דווקא טובה לגידים
מחקר ראשון מסוגו שהתפרסם בירחון הרפואי AGE השווה כיצד ביצוע של פעילות גופנית עצימה לאורך כל מהלך החיים משפיע על התהליכים המטבוליים בגידים וברקמת העור. המחקר השווה בין אנשים בגילאי ה-20 לבין אנשים בגילאי 60, בין כאלה שעסקו בפעילות גופנית לאורך כל החיים וכאלה שלא היו פעילים כלל.
במחקר נמצא שריכוז הקשרים הכימיים בין הגלוקוז לקולגן היה גדול ב-40 אחוזים בקרב אנשים בגילאי 60 בהשוואה לגילאי ה-20, אך בקרב רצים מבוגרים נמצאה ירידה משמעותית בריכוז הקשרים בכ-11 אחוזים.
כלומר, הפעילות למעשה "עיכבה" את תהליך הזדקנות העור בכ-10 שנים. הסיבה לכך היא איזון טוב יותר של רמות הסוכרים בדם בקרב קהילת הרצים. כתוצאה מהפעילות, נשרף הגלוקוז בתאי השריר ואינו נשאר זמן ארוך במחזור הדם. דבר זה מונע ממנו ליצור קשרים כימיים לא רצויים בין מולקולות הסוכר לקולגן.
כאמור, מבחינה מטבולית פעילות גופנית מאיטה את קצב הזדקנות העור ושל רקמות חיבור רבות, אך עדיין נשאלת השאלה כיצד פעילות מאומצת משפיעה על רקמות כגון הגידים, אשר בזמן פעילות מתמודדים עם עומס מכני גדול שעלול לגרום לעלייה בשכיחות דלקות.
בנוסף לממצאים בדבר השפעת הריצה על הרקמות הרכות, ערכו גם החוקרים בדיקות של גיד הפיקה בקרב רצים מבוגרים. תוצאות המחקר מצאו - בניגוד למחשבה המקובלת שריצה גורמת לעומס ישיר על הגידים ולשינוי במבנה שלהם - שגיד הפיקה בקרב הרצים המבוגרים היה עבה יותר בכ-25 אחוזים מאשר גיד הפיקה של אלו אשר לא היו פעילים מבחינה גופנית.
הגיד בדיוק כמו חבל: ככל שהוא עבה יותר, הוא יכול לעמוד בעומסים מכאניים גדולים יותר. בנוסף, בדיקות ההדמייה שבחנו את הגידים הראו שהגידים בקרב הרצים היו בעלי ריכוז קולגן גבוה יותר. תכונות של עובי ומבנה איכותי יותר מלמדים שריצה בעומס מתאים מונעת למעשה את תהליך הזדקנות הגידים גם כאשר היא מבוצעת לאורך השנים ובעצימות גבוהה.
מחקרים נוספים הראו שהשפעות "אנטי אייגינג" אינן אופייניות רק לאנשים שמבצעים פעילות גופנית לאורך כל מהלך החיים. ניתן בהחלט להשיג חלק מהשפעות אלה על ידי ביצוע של פעילות גופנית ואימוץ אורח חיים בריא.
כך לדוגמא, על פי מחקר שבדק את תפקודם של אנשים לא פעילים, נמצא כי אימונים לשיפור כוח השרירים שבוצעו בדרגת קושי גבוהה ובקצב איטי המיועד לשיפור בתפקוד הגידים - גרמו לשיפור מטבולי ברקמת הגיד ולירידה של 20% בקשרי הגלוקוז לקולגן וזאת לאחר כ-12 שבועות. גם פעילות אירובית מתונה כגון הליכה יכולה לאורך זמן למנוע היווצרות של קשרים אלו בריקמת החיבור.
הכותב הוא פיזיולוג ופיזיותרפיסט מכון פיזיולייף בהרצליה לפיזיותרפיה שיקום וכושר אישי
אפשר להתחיל לרוץ בכל גיל. לא מאמינים? צפו באצנית המרתון בת ה-100:
לפנייה לכתב/ת 
