מל גיבסון: "מערכת היחסים שלי עם העם היהודי מעולם לא הייתה רעה"
אחרי שהסעיר את הוליווד עם אמירות אנטישמיות ונודה מהשבט, עשה מל גיבסון פניית פרסה בשנה האחרונה. בראיון ל-ynet לרגל סרטו "נמלטת", הוא מסביר שבכל אשמה התקשורת, מספר על התפקיד החדש שאילץ אותו בגיל 60 לצלם סצנות אקשן ("היום כשאני מתכופף אני אומר 'איי'") ומפתיע כשמציין מה בכל זאת עלול להרוג אותו על סט הצילומים. רמז: לא האלכוהול
לא בטוח שהוליווד סלחה למל גיבסון על מעלליו המפוקפקים. הוא הרי הודר ממנה בשנים האחרונות מאז שנתפס על חם משתמש בביטויים וולגריים, שובניסטיים ואנטישמיים. אם תשאלו את גיבסון, הוא יגיד שהעניינים כבר הסתדרו פחות או יותר. ובכל מקרה, מה שבטוח הוא שבמאי ומפיקי סרטי האקשן המסחריים ידעו תמיד להעריך את יכולותיו, ולא ויתרו עליו גם כשהיה מוקצה מחמת מיאוס באולפנים הגדולים. כך אנחנו מגלים שוב עם הסרט "נמלטת" בו הוא שוב מוכיח את עצמו ככוכב פעולה.
ב"נמלטת" שבשבוע שעבר עלה לאקרנים בישראל, גיבסון בן ה-60 מגלם דמות שמתכתבת עם דמותו האמיתית - אלכוהוליסט לשעבר, אסיר משוחרר, אופנוען. הכוכב האוסטרלי/אמריקני מגלם אמן קעקועים עם עבר בעייתי, וחברות בכנופיית אופנוענים. כשבתו, שאיתה לא היה בקשר זמן רב, מסתבכת עם קרטל סמים מכסיקני, האב המודאג ממהר לגונן ולהציל אותה מנקמת הקרטל. אגב, באחת הסצנות, גיבסון מכסח כהוגן ניאו-נאצי מעצבן. אולי עוד דרך שלו לחזור בתשובה ולהיגאל.
עוד באותו נושא:
מה חשבנו על "נמלטת" של מל גיבסון?
כך הפך גיבסון את הופעתו לעוד צעד בדרך לגאולה שלו עצמו, אחרי שהוזמן כאורח לטקס גלובוס הזהב האחרון. בינתיים יש גם מי שצופה לו התמודדות על האוסקר עם דרמת המלחמה שלו "הסרבן" - הסרט הראשון שביים אחרי עשר שנות בצורת. "אחרי שהוזמנתי להופיע בגלובוס הזהב לפני שנה, אני חושב שהוליווד סלחה לי", אמר גיבסון, כשנפגשנו בפסטיבל קאן האחרון. "האם תעשיית הקולנוע האמריקנית תאמץ אותי לחיקה כבעבר? אני לא יודע. אנחנו עוד נראה. אם אתה עושה סרט שעושה כסף - אז יאמצו אותך".
גיבסון לא מרבה להעניק ראיונות. יש לו סיבות טובות לחמוק מהתקשורת אחרי שנות ההתמכרות לאלכוהול, ההתבטאויות הגזעניות, השוביניסטיות, ההומופוביות והאנטישמיות שלו ("היהודים אחראים לכל המלחמות בעולם", "וינונה ריידר היא חומקת תנורים"), מעצרים ושאר קטעים מביכים ומצמררים שסיפק לפני עשור. במהלך הראיון בקאן הוא מפגין נוירוטיות ולא מפסיק ללטף את הזקן הכסוף והעבות שלו, בתקווה שזה ירגיע את עצביו ואי הנוחות שלו מהמפגש עם התקשורת. לפעמים הוא מנסה להיות קול ומצחיק. לפעמים זה מצליח לו, לפעמים זה יוצא מאומץ.
כשגיבסון מגלה שאני מישראל, הוא מגביר את גילויי החיבה והנחמדות כלפיי. אין לו שום עניין להסתבך שוב. מבחינתנו מה שהוא עולל בעבר זה כבר היסטוריה. העניין מוצה, הוא כבר טיפל בעצמו במהלך העשור שחלף, וכבר ביקש סליחה פעמים מיהדות העולם, שעדיין לא התאוששה מסרטו "הפסיון של ישו" (רבים טענו שהוא מעודד אנטישמיות) מ-2004.
בכלל, כל עיתונאי שהעז לאחרונה לנסות לדוש באותן שנים קשות, נתקל בסרבנות ובשתיקה, במלמולים לקוניים במקרה הטוב, או בעיניים רושפות והסברים שמדובר בנחלת העבר ושהוא כבר סידר את העניינים עם הקהילה היהודית. הוא אפילו שיחרר לאחרונה הצהרה לתקשורת בעניין, כדי לחתום את הדיון ושירדו לו כבר מהגב.
אז איך מערכת היחסים שלך עם העם היהודי כיום?
"בהחלט טובה. היא תמיד הייתה כזאת. היא מעולם לא הייתה רעה. פשוט התקשורת הציגה את הדברים מבחינה בעייתית".
כן, שוב התקשורת אשמה. אבל מה לעשות שהוא צריך אותה, כדי לשקם את הקריירה שהתרסקה ולקדם את הפרויקטים החדשים שלו. "נעניתי להצעה להופיע ב'נמלטת' בגלל שחשבתי שזאת דמות שאני יכול לעשות", אומר גיבסון, "מה גם שחקרתי את הנושא ואני הורה להרבה ילדים. הילדים שלי חכמים מאוד וגם ארין מוריארטי, שמשחקת את הבת שלי בסרט, חכמה להפליא, לכן זה היה קל לגלם את אבא שלה".
יש לך שמונה ילדים ובקרוב תהיה אבא בפעם התשיעית. אתה חושב שלהיות אבא זו העבודה הקשה ביותר?
"ובכן, לא. להיות אם זו העבודה הכי קשה, כי הילדים תלויים יותר באמם. האבא צריך להיות שם. להיות אמא קשה יותר. כשאני מסתכל על מה האמא (רעייתו בדימוס רובין מור. א"ק) של ילדיי הגדולים (בת ושישה בנים) עושה, אני לא יכול שלא להתרשם. היא מדהימה. אני הייתי רק העוזר, שיוצא ועושה דברים אחרים".
הילדים שלך הולכים בעקבותיך?
"לא באמת. לאחד הבנים שלי היה תפקיד קטן ב'הסרבן'. בן אחר נמנה על צוות הצילום. וזהו בערך. השאר עושים דברים אחרים כמו הטסת מסוקים וניפח זכוכית".
"כן. אני מכיר חבר'ה כאלה מקבוצות אופנועים, שהיה להם סגנון חיים מטורף ושיקמו את עצמם. אחד מהם אפילו עובד כקצין מבחן ועוזר לאחרים להיגמל מאלכוהול. הוא אדם טוב, אבל היה לו עבר עגום. מעניין לראות מה קורה לאנשים כשהם משנים וגואלים את עצמם. היה שווה לראות את זה".
בלא מעט סרטים שעשית, כולל "נמלטת" ו"הסרבן", הגיבור מקריב את עצמו, זוכה לגאולה. למה אתה נמשך לנושאים האלה?
"ההקרבה זה מעשה ההירואי האולטימטיבי. כשאתה רואה משהו כזה - כשיש משהו ששווה למות עבורו כמו מלחמה צודקת או למות למען אדם אהוב, זו תמיד תמה מרוממת. אתה מוצא את התמה הזאת באגדות ובדת, בסיפורים שסופרו סביב מדורת השבט, הרבה לפני שהיה הקולנוע. הדברים האלה העניקו השראה לבני האדם. זו הסיבה מדוע אנחנו מספרים סיפורים - כדי להשפיע ולתת השראה לאחרים, כדי להשפיע על הרגשות והחושים של האחר".
לכבוד התפקיד ב"נמלטת", גיבסון נפגש עם אמן קעקועים, שלימד אותו שיעור אחד או שנים בכתובות קעקע. "הוא נתן לי לקעקע לו את הזרוע. כתבתי את השם שלו. הצלחתי לעשות את זה במידה מסוימת. זה מדהים, שהבחור הזה נתן לי להזריק לו דיו ליד".
יש לך קעקוע?
"לא. ולעולם לא יהיו. אבל לשלושה מילדיי יש. רק לבנים".
אתה בסדר עם זה?
"כן, הם אוהבים קעקועים".
איך בגיל 60 אתה מתמודד עם סצנות האקשן?
"כן, אני כבר הופך למבוגר, ובגילי אתה חייב להתאמן, להישאר בכושר. יותר קל לי להיפגע עכשיו בסצנות כאלה. היום, כשאני מתכופף, אני אומר 'איי!' הדברים משתנים'. בכל מקרה, מאוד נהניתי מקטעי האקשן של 'נמלטת' ועשיתי דברים מטורפים כמו להיתלות ממכוניות דוהרות. אמנם נפצעתי בצוואר, אבל אין דרך אחת אחרת לעשות זאת. אני אוהב להיות חייל טוב, והסתדרתי טוב בסצנות האקשן".
אם כבר אקשן, אז מה חשבת על "מקס הזועם: כביש הזעם", סרט ההמשך לסדרת הסרטים בכיכובך משנות ה-80, ומה דעתך על היורש שלך טום הארדי?
"זהו סרט מגניב. מרהיב יותר ויזואלית מהסרטים האחרים בסדרה, בגלל הכלים והטכנולוגיה שיש כיום. בבכורה בלוס אנג׳לס ישבתי ליד הבמאי ג'ורג' מילר, אותו אני מאוד אוהב, וצחקתי בכל המקומות הנכונים. ג'ורג' שאל 'מה מצחיק?' הוא העריך את התגובות שלי לסרט. מבחינתי סרטי 'מקס הזועם' הם חלק מההיסטוריה. אגב, אכלתי צהריים עם טום לפני שהוא עשה את הסרט. הוא שילם את החשבון".
במהלך הקריירה שלו, גיבסון ביים חמישה סרטים: "איש ללא פנים", "לב אמיץ" (שזיכה אותו בשני פרסי אוסקר - בימוי והסרט המצטיין), "הפסיון של ישו", "אפוקליפטו", ועכשיו אחרי היעדרות של עשר שנים, הוא חוזר עם "הסרבן" (בו משחק גם אורי פפר הישראלי), שמשחזר את סיפורו של דזמונד דוס, צעיר חדור אידיאלים, שהתגייס לצבא האמריקאי במלחמת העולם השנייה למרות שסירב להחזיק בנשק. הצעיר הפציפיסט הפך לגיבור בזכות מעשיו הנאצלים בקרבות העקובים מדם בחזית היפנית.
"אני אוהב לביים, וזה היה נהדר לחזור", אומר גיבסון. "חיפשתי במשך שנים אחרי פרויקט מתאים, וזה לא היה פשוט למצוא, כי היום בהוליווד מחפשים להימנע מסיכונים. אז בסוף שבתי לאוסטרליה ועשיתי סרט שמומן באופן מלא על ידי האוסטרלים. אבל לא היה לנו הרבה תקציב. זה היה סרט שמומן באופן עצמאי. לא נתנו לי את התקציב של 'לב אמיץ'".
"זה סיפור מדהים", הוא מסביר למה נמשך למעשה הגבורה של דוס. "דזמונד היה סרבן על רקע מצפון. הוא לא היה מוכן לגעת בנשק או להרוג מסיבות דתיות. אבל הוא רצה לשרת את המדינה שלו בתור חובש. רדפו אותו בטירונות ובצבא. ניסו להעיף אותו, קראו לו פחדן - אבל הוא התמודד עם הכל. ואז הגיע למקום הגרוע ביותר בעולם – האי אוקינאווה, שם נהרגו 300 אלף בעשרה שבועות. זה היה מרחץ דמים. דזמונד היה אמיץ מאוד. הוא זחל תחת אש האויב כדי להציל אחרים, אחד אחרי השני, לקח אותם על גבו והציל את חייהם. הוא היה סרבן המצפון הראשון שאי פעם קיבל מדליית כבוד. זה סיפור פנטסטי, וכשאתה שומע משהו כזה אתה מתמלא השראה. זה סרט מלחמה, אבל הוא גם מהווה אמירה אנטי-מלחמתית חשובה. אתה מוכרח לראות את הכיעור שבמלחמה".
הסרט הזה מדבר הרבה גם על ערכים. האם תוכל לספר לנו מה הערכים הבסיסיים שלך?
"אני חושב שהחלק הכי קשה בחיים, ואני מתקשה עם זה כל הזמן - הוא הניסיון להתגבר על טבע האדם הפגום באופן אינהרנטי. אנחנו חבורה של אנשים עם פגמים וכולנו מנסים להתגבר עליהם, על מה שאינהרנטי וטבעי לנו. דרך טובה לעשות את זה היא לבחור באהבה. וזה מה שהרשים אותי בדזמונד - שהאהבה הייתה גדולה ממנו, והוא היה מוכן לתת את חייו עבור אחר. זו הייתה המהות שלו. הוא היה מסכן את חייו ללא נשק, זוחל אל כל מיני מצבים נוראיים עבור אחיו - עבור כל אחד. לא משנה כיצד נראה, הריח, או אם היה אמריקאי או יפני. זו תכונה אצילית וראויה לסיפור".
גיבסון אמנם נאלץ להתמודד עם צילומי סצנות המלחמה האכזריות של "הסרבן", אבל הוא שמח לחזור לאוסטרליה, המקום בו גדל והחל את הקריירה שלו. "זה היה כיף לשוב ולהתעדכן. הכל היה מוכר מאוד, כמו לנעול נעלי בית שהתאימו בול. יצא לי להיפגש עם חברים עוד מימי התיכון, חברים מבית הספר, אנשים שהכרתי פעם. עכשיו כולנו מקומטים".
גיבסון מעיד שהוא עומד להתמקד בשנים הקרובות בבימוי. "אני אוהב לביים. זה הדבר האהוב עליי והדבר הכי כיפי שאתה יכול לעשות בגיל העמידה. אני נהנה לספר סיפורים. יש לך את האפשרות לראות את הסיפור כפי שדמיינת אותו. כל הסיפורים עליהם אני חושב מגניבים, אבל אתה חייב לגייס להם תקציב. למישהו צריכה להיות האמונה, ולא תמיד קיימת ההבטחה שהסרט יצליח, כי זה לא 'ספיידרמן' או 'תור'. אני נמשך לסיפורים היסטוריים - אני תמיד אוהב לשמוע סיפורים שקרו באמת, כי האמת תמיד מוזרה מן הבדיה".
בימים אלה הוא עמל על כתיבת סרט המשך ל"הפסיון של ישו" השנוי במחלוקת. "הוא יתרחש שנתיים אחרי עלילת הסרט הקודם. לפני שאעשה את הסרט הזה, אני מתכוון לביים סרט אחר. יכול להיות גם שאשחק בתפקיד קטן. בגילי, אי אפשר לביים ולשחק במקביל - זה יכול להרוג אותך".
רוברט דאוני ג׳וניור הציע אותך ל"איירון מן 4". מעניין אותך לעשות משהו כזה?
"זה יכול להיות כיף. אהבתי את הסרט הראשון בסדרה. זה יהיה אתגר לעשות משהו שונה. חלק מהסרטים על גיבורי-העל טובים. חלקם אפילו מצחיקים, למשל 'שומרי הגלקסיה'".
בינואר חגג גיבסון יום הולדת 60 ("חגגתי עם חברים ומשפחה. עשינו מסיבה"), ובניגוד לחלק מחבריו בהוליווד, הוא לא נעזר בניתוחים פלסטיים כדי לנסות להסתיר את פגעי הזמן.
אתה מרגיש טוב עם הגיל הזה?
"אני מחבב את הגיל הזה. זה עדיף מלהיות בן 70. הזמן מעצב את מה שאתה עושה. אתה חושב על בחירות שלך מהעבר ותוהה למה בחרת כך וכך. אתה מתפתח, ואולי גם מתדרדר".
אתה עוד רוכב על אופנוע?
"פעם היה לי הארלי. אבל הרפלקסים שלי הם לא מה שהיו פעם".
