לאחר שהצטרפה לדיור המוגן כרמל השתתפה בסרט
כרמל אליאב-שלמי הגיעה לדיור המוגן והצטרפה לסדנת קולנוע. התוצאה הייתה שהיא למדה להכיר את עצמה טוב יותר ואת חבריה החדשים לבית. המתנה הנוספת שקיבלה - היא הפכה שותפה לכתיבת תסריט לסרט שהופק יחד עם הצוות המקצועי וחבריה לבית. 'מה כבר יכול לקרות' הוא סרט המספר על חייהם של חבורת דיירים בדיור מוגן. "הסרט הוא תרומה חברתית עצומה"
בשיתוף בית בלב
מאז שהיא זוכרת את עצמה סבלה כרמל אליאב-שלמי מפחד במה והתרחקה מאור הזרקורים, ולכן הדבר האחרון שחשבה שתעשה בגיל 80, ורק שישה חודשים לאחר שהגיעה לדיור המוגן, הוא להצטרף לסדנת קולנוע, שפעילותה הובילה בסופו של דבר להפקת הסרט ההיתולי בו שיחקה.
את הפרויקט יזמה מלכה בנזימן העובדת הסוציאלית של בית בלב רחביה: "חיפשנו דרך יצירתית וייחודית להגיע לדיירים שלנו, להצליח להבין את הסודות והמאוויים הכמוסים שלהם, לבחון מה מטריד אותם? מה משמח אותם? ובעיקר איך הם רואים עצמם כחלק מהחברה שלנו כיום.
"לאחר פגישות שהתקיימו במשך כמה חודשים עם כ-20 דיירים, בהנחייתן של מנהלת התרבות, העובדת הסוציאלית ומנהלת השיווק של הבית, בהן שיתפו חוויות אישיות מחיי היום יום, התגבש תסריט שאת הסיפור המרכזי בו כתבה ד"ר מרטה בן-אסא דיירת מופלאה בת 99.
המפגשים בקבוצה היו חלק מתהליך של התנסות בפתיחות מול אנשים שחלקם זרים לך והחשיפה מולם הייתה לעתים מביכה מעט. אחרי הכל דיברנו על הכל - על אהבה, על משפחה, על קשיים ועל דילמות".
.jpg "דרך יצירתית להגיע לדיירים ( )")
אליאב-שלמי כלל לא ראתה את עצמה ניצבת לפני מצלמה, "אבל בזכות התהליך שעברנו והפתיחות שנוצרה בינינו, לא עבר זמן רב וכבר לא היה לי אכפת מה יגידו והתמסרתי להוראות הבימוי הקפדניות של הבמאית. את הטקסטים לא ממש למדנו בעל-פה, אמנם היה לנו בסיס מוסכם בתסריט, אבל למעשה אלתרנו תוך כדי תנועה.
"יש לי הרבה חברות המתגוררות בדיור מוגן אף אחת מהן לא השתתפה בפרויקט דומה לזה, זו ממש סדנת משחק טיפולית ואני יכולה לומר בפה מלא שהחוויה הזו הייתה אחת הגדולות בחיי, כשהסרט הוא בונוס ענק. מה גם שהזמנו את בני המשפחה והחברים להקרנת הבכורה וקיבלנו פידבקים מדהימים על היצירה.
"גיליתי עומק באנשים שהיו שותפים שלי בקבוצה והחיבור שנוצר בינינו הוא משהו שאי אפשר לתרגם למילים. השעות הארוכות בהן שוחחנו, החוויות שצברנו יחד מאחורי הקלעים בזמן הצילומים, הצחוק והאושר שמילאו אותנו על הסט על אף העייפות, הם אלה שהביאו בסופו של דבר לתוצאה הנפלאה של הסרט 'מה כבר יכול לקרות?'. אנחנו אמנם בני הגיל השלישי, אבל גם אנחנו יודעים ליהנות ולבלות".
מלכה מוסיפה ״אנחנו משקיעים בבית בלב מאמצים רבים ביצירת חווית תרבות ואיכות חיים לדיירים שלנו, ויחד עם זאת אנחנו משתדלים למצוא את הערך המוסף ולהוסיף ממד של עומק. לא רק חוויה ולייף סטייל אלא העצמה ומעורבות של הדיירים בחיי החברה ובקהילה מסביב״.
מה תרמה להערכתך העשייה של הסרט לדיירי בית בלב?
"יש כאן תרומה חברתית עצומה. אנשים שנמצאים ביחד תקופה כל כך ארוכה ואינטנסיבית, נפתחים האחד בפני השני באופן הכי אינטימי, ונוצר ביניהם קשר חברתי. מעבר לכך זה נותן במה לספר על דברים שמפריעים לך ומטרידים אותך, מעודד את היצירתיות ותורם לחיזוק הביטחון העצמי ובעיקר העצמה של משתתפיו".
צפו בראיון עם המשתתפים- צילמה וערכה ענת בנזימן:
"כח טיפולי גדול בעשיית סרט"
מרבית הסרטים שנעשו עד היום על בני הגיל השלישי מאוד לא קלים לצפייה ודי כבדים בהווייתם, בשל העיסוק האובססיבי בהעלאת זיכרונות וסגירת חשבונות או מעגלים.
"כבודו של העבר מונח במקומו אבל מה שקורה היום לקשישים לא פחות מעניין". מציינת מירי בוקר שמביימת סרטים במסגרת 'קשישים עושים קולנוע'. "מבחינתי זה שינוי מבורך שאפשר לנצל את המצלמה ולעשות סרט על מה שחשוב לאוכלוסייה הקשישה בהווה, מה מעסיק אותה, ההתמודדות של הקשיש מול החברה, השינויים שגורמת הזקנה מבחינה גופנית, אישית וכן הלאה. זאת הייתה הזדמנות נפלאה לעסוק בדברים שלרוב לא עוסקים בהם בקולנוע".
"יש כוח מאוד גדול בעשיית סרט בעיקר מהפן התרפויטי. זה מאפשר לך לפרק את הסיפור, לבנות אותו מחדש, לדון עליו, לתת לו אלטרנטיבות, להוציא את המועקה החוצה ולטפל בו".
.jpg "חגיגות בדיור המוגן. מאלתרים את הטקסטים ( )")
בודק את גבולות היכולת
העבודה על הסרט שהופק במסגרת תוכנית 'קשישים עושים קולנוע' של ג'וינט-ישראל-אשל, ארכה למעלה משנה וכללה 24 פגישות עם הדיירים במהלכם נבנה הסיפור, ההכנות וארבעה ימי צילום.
הסרט מדבר על מה כבר יכול להשתבש בדיור מוגן כשאנשי הצוות יוצאים ליום כיף בים המלח ומותירים את הדיירים הקשישים לבדם? דיירי הבית המתנהל על-פי כללים ברורים ונוקשים, מגלים מחדש את רוח הנעורים, שוברים את הכלים ועושים כל העולה על רוחם. הקשישים השובבים פורצים במשחק קלפים סוער, עורכים מסיבה, עושים מנגל, שותים יין ומעשנים בלובי ובקיצור פורקים כל עול, ועל הדרך תופסים גנב.
מלכה, העובדת הסוציאלית של בית בלב מציינת שלמרות שנכתב לסרט תסריט, הטקסטים אינם כתובים ולמעשה מאולתרים כדי לא להעיק על הקשישים מבחינת זיכרון וכדי שהסצנות יראו אמינות, כי אחרי הכל לא מדובר בשחקנים מקצועיים. "שום דבר ממה שרואים בסרט אינו רעיון שלי או של הבמאית. את כל הרעיונות הביאו דיירי בית בלב".
היא מספרת כי הסרט הוא הומוריסטי ומשעשע, אבל עולות במהלכו לא מעט דילמות הנוגעות לחיי הקשישים. "הם בעצם בודקים את גבולות היכולת שלהם ואומרים 'יש דברים שאנחנו יכולים לעשות לבד'.
הרשמים שהותירה העבודה על הסרט, החל מהמפגשים הראשונים ועד רגע ההקרנה החגיגית שלו, מהדהדים עד היום ברחבי הבית. תחושת השייכות של הדיירים התעצמה וחלקם מחכים להזדמנות הבאה לקחת חלק בפרויקט דומה, כזה שיחבר אותם לקהילה ויחזק אצלם את התחושה שגם בגיל השלישי השמיים הם הגבול, ואת זה, הם בטוחים, הם יוכלו להגישם בזכות התמיכה המקצועית של צוות הבית והחשיבה היצירתית והמקורית שמאפיינת אותו לטובת הדיירים במקום.
בשיתוף בית בלב
לפנייה לכתב/ת 
