התלמידים יצאו מבית ספר כדי ללמוד
ליאת שמרלינג-מאיר הרגישה שיש משהו מלאכותי בלימודי השפה בכיתה א' אז היא החליטה להוציא את התלמידים שלה מהכיתה. הילדים הגיבו בהתאם, ויש לה גם טיפ מוצלח להורים
אחד הדברים הקסומים שמתחוללים בכיתה א' הוא שהילדים מתחילים לקרוא. איזה פער בין החודש הראשון של כיתה א' לחודש השני ואחר כך לשלישי ולרביעי. האותיות, שבהתחלה הילדים מזהים אותן רק בשמן, מפיקות צלילים, צליל ועוד צליל מתחבר למילה, מילה ועוד מילה מתחברת למשפט וכך, לאט לאט נכנסים הילדים ל"מועדון" מרגש ביותר - מועדון האוריינות.
בכיתה אנחנו קוראים וכותבים כל הזמן. מחברים ומפרקים מילים, קוראים מילים "אמיתיות" ומילים "חייזרתיות" כפי שקוראים להן הילדים (מילות תפל שאין להן משמעות אמיתית בשפה העברית ומשמשות ללמידת הדיוק בקריאה). קוראים סיפורים קצרצרים, כותבים מילים, משפטים, ברכות והגיגים. אנחנו משחקים במשחקים שונים המלמדים ומתרגלים את רכישת הקריאה והכתיבה ועדיין, יש תחושה שיש משהו קצת מלאכותי בלמידת מיומנות כל כך חשובה, הכרחית וטבעית.
לטורים הקודמים:
- הפחד מכישלון: המורה שמלמדת ילדים לטעות
- 25 תלמידים בכיתה, שקטים ורגועים
- כניסה לכיתה א' מהצד של המורה
אז מה בין בית הספר לעולם שבחוץ? האם ילדים שנמצאים בראשית קריאה ממשיכים לקרוא ולכתוב גם אחר הצהריים? האם הם מחפשים את המילה הכתובה בכל מקום? והאם הם מנסים לפענח את הכתוב או שמא מתייאשים בניסיון הראשון?
החלטתי לצאת מבית הספר ולטייל עם הילדים בשכונה. לנסות לברר את השאלות שהטרידו אותי, וכן, לנסות לתת ללמידה פן אחר, "אמיתי" ורלוונטי יותר.
כל אחד מהילדים הצטייד ב"פנקס חוקר" כשהמשימה שלהם הייתה לבדוק אלו שלטים נמצאים ברחבי השכונה והאם הם יצליחו לקרוא אותם. הילדים המודאגים שאלו "אבל איך נקרא את זה אם זה לא מנוקד?". הבטחתי שאתן להם רמזים, וחוץ מזה, אמרתי שאני בטוחה שאם הם ינסו לקרוא את המילה כמה פעמים ויעזרו אחד בשני, בסוף הם יצליחו.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים ynet
מבחינתי, היציאה החוצה הייתה מאירת עיניים. סופסוף זכיתי לראות איך מה שאני מלמדת בכיתה בא לידי ביטוי בעולם האמיתי. הם ביקשו לדעת כמה עולה כל דבר וברכו בברכת שלום את הקופאית בסופר (זה אולי הדבר שהכי שימח אותי).
לעיתים הלמידה בבית הספר נתפשת קצת "מזויפת" כי בעצם אנחנו מתרגלים משהו שהוא אימון לקראת המציאות היומיומית שלנו. כהורים, חשוב לשאול את הילד "איזה דבר חדש למדת היום?" ולראות, איפה אנחנו פוגשים/משתמשים ב"דבר זה" בחיי היומיום שלנו. בדרך כלל, זה קורה באופן טבעי, בייחוד אצל הקטנטנים.
לכם, ההורים (ולא משנה באיזה גיל ילדכם), יש תפקיד חשוב בלמידה הזאת. היכולת לחבר בין הידע שהילד רכש בכיתה לבין הבית - להכין רשימה לסופר, לכתוב ברכה ליום הולדת, לכתוב תזכורת, לחשב כמה צלחות חסרות לנו בשולחן ארוחת הערב או אפילו לשלם למוכר גלידה או במכונה בחניון. לשאול שאלות כמו: במה הצלחת היום? במה נכשלת? מה תעשה בפעם הבאה אחרת כדי להצליח? במה אתה מרגיש שאתה טוב? כשרבת היום עם חבר, מה הרגשת? מה למדת לפעם הבאה?
אני משתדלת למצוא את הקשר בין הסביבה הלימודית לסביבת החיים שלנו. מאמינה שלמידה כזאת היא הלמידה המשמעותית, החשובה והמסקרנת לילדים. הלוואי ויכולנו ללמוד כל היום בחוץ, אבל בינתיים, נסתפק מדי פעם בסיורים בשכונה.
הכותבת היא מחנכת כיתות א'-ב' ובעלת הבלוג מורה בפיג'מה
ואיך נראית הכיתה של ליאת שמרלינג-מאיר? צפו
לפנייה לכתב/ת 
