כולם יצאו מופסדים

אין לי מושג מי טוב ומי רע בסיפור הזה, אבל בואו נודה על האמת - אם אלי טביב או ג'קי בן־זקן היו מתנהגים כמו איזי שרצקי, היינו חובטים בהם ללא רחמים. שרצקי איש יקר, תורם במשך שנים לעיר קריית שמונה ולקבוצת הכדורגל וראוי לפרס ישראל, או לפחות להדליק משואה ביום העצמאות. אבל להחליף שלושה מאמנים בשבועיים מראה על איבוד עשתונות.

מבלי להוריד גרם מהאליפות של הפועל באר שבע, ויש הרבה כבוד, האליפות של קריית שמונה היא הכי גדולה של קבוצה בישראל, אפילו גדולה יותר מהאליפות של הפועל רמת גן ב־1964. אני לא בטוח שאפשר להשוות את האליפות של קריית־שמונה לזכייה של לסטר באנגליה, אבל הסיכוי של קבוצה קטנה מעיר קטנה, עם אצטדיון קטן וקהל קטן, לשכפל הישג כזה מול קבוצות שמשחקות באצטדיונים של 30־15 אלף מקומות, שמוכרות אלפי מנויים ושמעמידות תקציבים פי ארבעה ויותר מקריית שמונה – שואף לאפס.

שרצקי עם איוניר ביציע הריק(צילום: אביהו שפירא)

במסגרת הזנחת הפריפריה, מדינת ישראל מזניחה גם את הספורט, ואין יותר פריפריה מקריית־שמונה. ככל ששרצקי משקיע יותר, הרשויות משקיעות פחות. השאלה שהוא שואל את עצמו, ובצדק: עד מתי?

יענקל'ה שחר ידע שעם אצטדיון חדיש וענק, ו־20,000 אוהדים בכל משחק, התקופה הרעה תסתיים בשלב כלשהו. קריית־שמונה זה סיפור אחר. איזי חי כדורגל, ממנה מאמני נוער לקבוצת הבוגרים, מתערב להם בהחלטות, מפטר אותם, אליפות וגביע כבר יש לו, ליגה הוא לא יירד, וכך זה יכול להימשך עוד ועוד אילו רק יוכל להמשיך לעשות מה שהוא יודע מצוין – לקנות שחקנים בזול ולמכור אותם ביוקר. זה מספיק בשביל לצוף במקום טוב באמצע, בלי להביא יותר מדי כסף מהבית.

לא יכול להמשיך בלי תמיכה של הקהל. שרצקי מתווכח עם שופט(צילום: אביהו שפירא)

הבעיה שכאשר איזי שרצקי מביט קדימה, הוא רואה נסיעות של 200 קילומטר לקריית־שמונה לאצטדיון קטן וריק, קבוצת מרכז טבלה ומיליוני שקלים שנבלעים בבור ללא תחתית. מה הפלא שבשלב מסוים נמאס?

אני לא יודע אם בעל קבוצה צריך להבין בכדורגל (או בכדורסל), אבל באופן אבסורדי אולי עדיף שלא יבין. ניהול זה ניהול, ומי שמחתים מאמן ומכתיב לו מה לעשות, עדיף שיאמן במקומו. בעלי קבוצות לא רוצים לאמן, הם מחפשים מישהו שיחטוף את הקללות מהאוהדים, והם יחגגו את ההצלחות.

הפיטורים של מוטי איוניר, ההחתמה של בני בן־זקן, והניסיון להחזיר את איוניר הם בדיחה גרועה. גם איזי שרצקי ידע את זה, ולא היה לו אכפת לצאת מגוחך.

קריית שמונה זה העסק שלו, וזכותו לעשות בו כרצונו. אבל האפשרות שאדם, לאו דווקא איזי, יקנה קבוצה, ימכור שחקנים ויוריד אותה ליגה, צריכה להדאיג את מינהלת הליגה.

יכול לעשות בקבוצה כרצונו

כיסא המפלט של איוניר

חצי ממאמני הליגה יושבים דרך קבע על כיסא מפלט ומחכים ללחיצת הכפתור של בעל הבית. הם יודעים שכאשר ייפלטו לשוק, שכרם ישולם עד סוף העונה. זה לא נוהל אוטומטי מובן מאליו. יש מאמנים, למשל המאמנים שעובדים אצל אלי טביב, שמקבלים במקרה של פיטורים פיצוי קבוע, לא בהכרח תשלום כל שכרם עד סוף העונה.

אצל שרצקי כולם מקבלים את שכרם עד השקל האחרון. איוניר ממשיך לקבל את שכרו בכל חודש, ולמעשה המשיך להיות עובד המועדון, רק בלי לעבוד. זה לא נכתב בחוזה, ואם היה מוצא קבוצה אחרת ומאמן עכשיו, איזי לא היה פונה אליו. אבל בשכונה, כמו בשכונה, מאמן מפוטר לא מקבל עונש אלא פרס. הוא יכול ללכת לים ולקבל משכורת, ואם בעל הבית רוצה להחזיר אותו, הוא יכול גם לסרב.

לדעתי, האופציה של איוניר לסרב לחזור לאמן לא קיימת כל זמן שהוא ממשיך לקבל את שכרו. הוא היה יכול להחליט להתפטר ולוותר על שכרו ולהישאר בבית, אבל איזי לא יילך עם מוטי לבתי משפט.

נוח בכיסא הפרשן(צילום: עוז מועלם)

למה מגיע למאמנים שכר עד סוף העונה? ההנחה היא שמאמן מפוטר לא ימצא עבודה באמצע העונה, וזה נוהג שקיים רק בספורט. האלטרנטיבה למצוא פרנסה כפרשן היא לגיטימית ונוחה. אני במקום בעלי הקבוצות הייתי מכניס סעיף בחוזים שגם פרשנות בטלוויזיה כמוה כמציאת עבודה שמבטלת את השכר עד סוף העונה. מישהו מבטיח למהנדס שמפוטר בחברת הייטק שימצא עבודה תוך שנה?

בני בן־זקן ידע בדיוק מיהו איזי שרצקי לפני שהסכים לאמן את הקבוצה הבוגרת של קריית־שמונה. לטוב ולרע. איזי נותן הזדמנויות למאמנים, שלא היו מקבלים אותן בשום מועדון אחר. הצד הפחות טוב - הוא מתערב. גם מעורב, גם מתערב. איזי טועה, כי כשמתערבים למאמן בעבודה הוא מאבד את הסמכות. אבל למועדון יש גם מדיניות, ואם היא לא נראית למאמן: שיעבוד במועדון אחר.

עדיין יקבל שכר(צילום: אפי שריר)

החוצפה של בן־זקן

סעיף נכבד בהכנסות של קריית־שמונה מגיע ממכירת שחקנים: אלרואי כהן, איתן טיבי, וובה בראון, רועי קהת, ברק בדש, והרשימה ארוכה. בעל קבוצה יכול להנחות את המאמן לשתף שחקני בית או לקדם שחקן מסוים, גם משיקולים מסחריים.

איזי לא דרש מבן־זקן שישתף קרוב משפחה שלו. אחמד עאבד הוא שחקן סגל נבחרת ישראל, שמצוי אמנם בתקופה לא טובה, אבל לא ילד שעלה מהנוער. אם שרצקי לוקח על עצמו את האחריות על הפסד, זה לא נורא. רק שלא ייתן הוראות, ואחר כך יפטר את המאמן שביצע אותן. איזי ביקש מבן־זקן בעצם: בשביל שאוכל לשלם את המשכורת שלך אני צריך למכור את השחקן. עזור לי.

בן זקן. חצוף(צילום: אפי שריר)

בן־זקן היה יכול לשים את המפתחות, רצוי לפני המשחק. אבל להגיד לבעל הבית "תפטר אותי" זה לומר לו בעצם: אתה יכול לקפוץ לי. תודה שהקפצת אותי לעמדת המאמן הראשי בליגת העל, יפה שנתת לי הזדמנות שלא הייתי מקבל בשום קבוצה בליגת על, וגם נכון שאתה מביא מיליונים מכיסך. אבל לי לא אכפת מאיפה תביא את הכסף לשלם לי משכורת בזמן, אני את אחמד עאבד לא אעלה, לא במשחק הזה ולא במשחק הבא. אני אבדאי, כי אין לך אומץ לפטר אותי שבועיים בלבד אחרי שמינית, כי מחר התקשורת תתנפל עליך ותגן עליי.

אז זהו, שלא. בדרך כלל אני הראשון שמגן על מאמנים ומעמדם, ותוקף בעלי קבוצות שמתערבים למאמנים. איזי מגזים בהתערבות בעבודת המאמנים, אבל בני בן־זקן, שעושה לאיזי "דווקא", הוא פשוט חוצפן.

דרוש כישרון בשביל שגם בעל הבית וגם המאמן ייצאו מופסדים, אבל המפסידה הגדולה תהיה קריית־שמונה. חבל.