גוגל במחווה ללואיזה מיי אלקוט, מחברת "נשים קטנות"

ה"גוגל דודל" בדף הראשי של מנוע החיפוש הגדול בעולם מוקדש היום (ג') ללואיזה מיי אלקוט, סופרת אמריקנית שחיברה את ספר הנעורים "נשים קטנות", לציון 184 שנים להולדתה.

לואיזה מיי אלקוט נולדה וגדלה באחוזה כפרית בניו-אינגלנד שבארה"ב, השלישית מבין ארבע בנות. אמה היתה נצר למשפחה אמידה שניתקה עמה קשר בעקבות נישואיה, אביה היה הוגה הדעות ברונסון אלקוט שעסק בפילוסופיה טרנסצנדנטלית. אחוזת משפחת אלקוט היוותה מוקד משיכה חברתי עבור אנשי הרוח של התקופה, וכך התוודעה אלקוט כבר מנעוריה ליוצרים ידועי שם שהותירו עליה חותם עמוק, ביניהם המשורר רלף וולדו אמרסון והפילוסוף הנרי דייוויד תורו. יחד עם זאת, מצבה הכלכלי של המשפחה היה בכי רע, ונטל הפרנסה נפל בעיקר על כתפן של האם וארבעת בנותיה הצעירות.

משבגרה אלקוט החלה לעבוד כמורה בבית ספר יסודי. רק בגיל 35 החליטה להפנות את מרצה לכתיבה ספרותית, בעיקר מתוך תקווה להגדיל את הכנסתה הכלכלית. ספריה הראשונים ראו אור תחת כמה שמות עט, והיו רומנים רוויי אפלה ושערוריות. ספרים אלו לא נחשבו, אז והיום, לספרות איכותית אלא "רומנים למשרתות". בהמשך כתבה מספר רומנים יוצאי דופן תחת הכינוי "א.מ. ברנרד". עדיין היו אלה מעשיות רומנטיות משולבות באימה, אבל הגיבורות הראשיות שלהן התגלו כולן כנשים חזקות ועצמאיות - דמויות יוצאות דופן בנוף הנשי הספרותי של התקופה.

ב-1862 התנדבה לחיל הרפואה החדש שהוקם במלחמת האזרחים ושירתה כאחות בבית-חולים שדה. בשל התנאים הסניטריים הקשים לקתה בטיפוס ושוחררה. היא אמנם החלימה מהמחלה עצמה, אבל כיוון שהתרופות בהן השתמשו באותם ימים לריפוי טיפוס כללו מידה גדושה של כספית, סבלה עד יומה האחרון מסוג של הרעלה. מתוך חוויות המלחמה יצרה את הספר הראשון שהקנה לה טעם של תהילה ואשר לא נכתב תחת שם בדוי - "רשימות מלחמה" (1863).

ב-1864 הציע לה המו"ל שלה שתנסה את ידה ב"סיפור לנערות". התוצאה היתה "נשים קטנות" - ספרה הנודע ביותר, שנכתב בפרץ יצירה שנמשך חודשיים וחצי. הספר, שניכרים בו היטב היסודות האוטוביוגרפיים של אלקוט, מגולל את קורותיהן של ארבע אחיות המתגוררות עם אימן באחוזה. אביהן הכומר הצטרף לצבא כוחות הצפון והעדרו מאלץ את נשות המשפחה להתמודד לבד עם קשיי היומיום, כמו גם עם טרגדיות הרות גורל דוגמת מותה של אחת הבנות ממחלת השחפת. העלילה משלבת קטעים מלודרמטיים וסוחטי דמעות לצד הומור קליל.

עטיפת הספר

מיד עם צאתו לאור היה הספר לרב-מכר ואלקוט נתבקשה להוסיף לו עוד כרך. הגרסה הספרותית המוכרת היום של "נשים קטנות" היא למעשה צירוף של שני הכרכים הללו. נראה כי התהילה שלה זכתה אלקוט שימחה אותה בעיקר בהיבט הכלכלי. כשהתפרסם הכרך השני, כתבה ביומנה: "תודה לאל, הצלחתי לשלם את כל החובות של אבא". ההצלחה יצרה ביקוש עקשני של המו"ל. לבני דורה, היתה אלקוט מוכרת גם כמחברת הספרים "Old Gashioned Girl", "גברים קטנים", "שמונה דודנים", "ורד בפריחה", ועוד מספר כרכים שרובם ככולם כוונו לבני הנעורים.

לצד העיסוק הספרותי, שלחה אלקוט את ידה גם בפעילות פוליטית והיתה לאחת הנשים הבולטות בתנועת הסופרג'יסטיות שפעלה למען זכות הצבעה לנשים בבחירות. בחייה האישיים חוותה טרגדיה נוספת כאשר עוד אחת מאחיותיה מתה מסיבוכי לידה ב-1879. בקשתה האחרונה של היולדת היתה שאלקוט תגדל את התינוקת, וכך אכן עשתה.

אלקוט, שהייתה באותה עת כבר אישה אמידה למדי וסופרת בעלת שם, קנתה בית מידות בבוסטון לאביה ואמה ועברה לגור בו עם אחותה הנותרת ועם האחיינית הקטנה. ב-1873 פירסמה את הספר "Work: a story of experience". בשונה מ"נשים קטנות" שבו ייפתה את חיי העוני במחשבות מנחמות, כאן הרשתה לעצמה לספר סופסוף את סיפור חייה האמיתי, על כל הקשיים שליוו אותו.

ב-1888 הלך לעולמו אביה האהוב, והיא, שרוב שנותיה היו מוקדשות לטיפול בו ובמשוגותיו, מתה יומיים אחריו, בגיל 56.