מטף או מטפה? אמצעים למניעת שריפות במקום העבודה
השריפות שהשתוללו בארץ לאחרונה העלו אצל רבים את השאלה מה עושים במקרה של שריפה הפורצת בקרבת מקום - מומחי המוסד לבטיחות ולגיהות מסבירים מה ההבדל בין אמצעי הכיבוי ולמה הם מתאימים
בשיתוף המוסד לבטיחות ולגיהות
גל השריפות האחרון שפקד את ארצנו, העלה שוב את החשיבות היומיומית בשמירה על בטיחות אש בכל מקום, ובמיוחד בסביבה היומיומית היא סביבת העבודה.
האחראים על הבטיחות בסביבת העבודה – ממוני הבטיחות – מתמודדים גם עם סוגיות הקשורות לבטיחות אש. מומחי המוסד לבטיחות ולגיהות מציינים ששמירה על בטיחות אש בסביבת העבודה הינו נושא מורכב ורחב היקף. החל ברגולציה, המשך בציוד, הנדסת המבנה, הדרכות, הסברה ועוד.
הפעם נתרכז באמצעי אחד, פשוט יחסית, שיכול למנוע התפרצות והתפשטות שריפה - המטף. השם הרווח למכל המשמש לכיבוי שרפות הוא מַטָּף, ואולם שמו התקני הוא מַטְפֶּה.
את המונח מַטְפֶּה חידש ועד הלשון העברית במילון למונחי כבאות שיצא לאור בשנת תש"ז (1947) בשיתוף מרכז מכבי האש בארץ ישראל. אגב, אין קשר בין מכל כיבוי האש למילה טפטוף, חומר הכיבוי אינו מטפטף מן המכל, אלא מותז ממנו בחוזקה, ויתרה מזו: במַטְפִּים הנפוצים ביותר אין כלל נוזל, כי אם גז, קצף או אבקה.
ראשית נגדיר הגדרות יסוד מעולם הבערה והשריפה -
מהם גורמי היסוד לבערה?
בערה היא התרכבות כימית של חומר עם חמצן, היוצרת תהליך חמצון, שבו משתחררת אנרגיה. תהליך החמצון יכול להיות אטי, ללא הופעת אש ועם שחרור אנרגיה קטן, ולכן יש עלייה נמוכה בטמפרטורת החומר. תהליך כזה מתרחש בחמצון מתכות (קורוזיה), בנשימה, בריקבון ועוד.
התהליך גם יכול להיות מהיר ומלווה בעלייה של עשרות ואף אלפי מעלות חום, וייצור בערה או התפוצצות. לדוגמה: בשרפת
מתכות קלות (מגנזיום, אלומיניום, ליתיום, נתרן, אשלגן ועוד) משתחררות בשעת הבערה טמפרטורות גבוהות מאוד, שבין 2,000 ל-3,000 מעלות צלסיוס.
חמצון – תהליך כימי של התרכבות החמצן בחומר. בערה/ שרפה – חמצון מהיר המתפתח תוך כדי פליטת אור, חום גבוה ועשן, להבות או צירוף של מרכיבים אלה. אש- האור והלהבה המופיעים והנראים לעין בשעת שרפת חומרים.
לא תיתכן שרפה ללא נוכחותם של שלושת גורמי האש והימצאותם בעת ובעונה אחת במקום אחד. שלושת גורמי האש הם: חומר דליק; חמצן; חום. בלשון מקצועית קוראים להם "משולש האש". כיום, מוכרת גישה אשר לפיה מדובר בארבעה מרכיבים: המרכיב הרביעי הוא רציפות התהליך.
פירמידת האש
מטרתן של כל שיטות הכיבוי היא לנטרל לפחות את אחת מצלעות המשולש.
מהם סוגי המַטְפִּים ולמה משמשים (מתוך "יסודות תורת הכבאות" מהדורה רביעית. משרד הפנים, נציבות כבאות והצלה)
קיימת חשיבות רבה להתאמת גודל המטפה לממדי הדלקה. פעולת הכיבוי של האבקה היא אמנם מהירה מאוד, אך גם חולפת במהירות, ואם לא הושג כיבוי מושלם, הדלקה עלולה להתלקח שוב. לכן חשוב להשתמש במטפה בגודל מתאים, כך שתישאר עתודה מסוימת לכיבוי התלקחות חוזרת.
מטפי CO2 (פחמן דו-חמצני) - יכולים להיות מיטלטלים או על גלגלים. מתאימים במיוחד לכיבוי דלקות נוזלים וגזים, ולדלקות חשמל בתוך מבנה. אין להשתמש במטפה מסוג זה לכיבוי דלקות מתכות ודלקות מוצקים, ובמיוחד לא לדלקות להט עמוקות, שבהן הוא אינו יעיל. החומר איננו ידידותי לסביבה.
בזמן הפעלת המטפה, הגז מתפשט במהירות רבה וגורם לקירור של הסביבה ושל העצמים שעליהם הוא מופעל. הקירור אמנם תורם מעט לכושר הכיבוי של המטפה. כשגז פחמן דו חמצני נפלט, הוא תופס את מקום החמצן וחונק את האש. אפקט הקירור עלול גם להשפיע על הציוד שאיתו החומר בא במגע בזמן הכיבוי, כגון ציוד אלקטרוני רגיש.
CO2 הוא גז הנחשב לאינרטי; הוא אינו קורוזיבי ואינו מוליך חשמל. לכן אפשר להשתמש בו לכיבוי דלקות של ציוד חשמלי תחת מתח.
מטפי הלוטרון (HALOTRON) – החומר העיקרי המקובל במטפים הוא הלוטרון. אלו מיוצרים כמטפים נישאים בתכולה של 12-3 ק"ג, כמטפים מוסעים בתכולה עד 50 ק"ג וכמטפי אירוסול להגנה אישית ולשימוש בבית וברכב בתכולה 1-0.3 ק"ג.
המטפים מתאימים לכיבוי דלקות נוזלים ודלקות חשמל, בעיקר בתוך מבנים ובמערכות כיבוי אוטומטיות.
אפשר להשתמש בהם גם לכיבוי דלקות שטחיות של מוצקים, בשלבים הראשונים להתהוותן. חומר הכיבוי אינו מוליך חשמל ואינו רעיל או קורוזיבי, אך מוצרי פירוקו במגע עם האש עלולים לגרום לקורוזיה של מתכת והם גם מפיקים ריח חריף, המקשה על נוכחות אדם בסביבה. בדומה לפעולת אבקת כיבוי, פעולת החומרים ההלוניים על האש היא מידית, אך חולפת, ואם הדלקה לא כובתה כליל, קיימת סכנה של התלקחות חוזרת.
מטפי מים - קיימים בשני סוגים עיקריים, והם: מטפים בעלי גז דוחף, המאוחסן מראש בתוך המטפה (לחץ מוכל), ומטפים עם מתקני שאיבה שונים, שבהם יש ליצור לחץ המסניק את המים בזמן הכיבוי או ישירות לפני הפעלת המטפה.
מטפי קצף – משמשים לכיבוי שרפות של דלקים נוזליים. מטפה קצף מכני בנוי בצורה הדומה למטפה מים בעל לחץ מוכל. מטפי קצף מכני מיוצרים גם בדגמים מוסעים, בתכולה של 50 ו-150 ליטר תמיסה. במטפים אלה הגז הדוחף לא מוחזק בקביעות בתוך המכל, אלא מאוחסן בנפרד בגליל לחץ הצמוד למטפה.
כיצד מפעילים מטפה כיבוי אש
- קרעו את תפס האבטחה ומשכו את הנצרה.
- כונו את פיית המטפה לבסיס הלהבה.
- לחצו על ידית ההפעלה כשהמטפה מוחזק במאונך.
- הסלינו (התזת סילון) מצד לצד וכסו את בסיס אזור האש בחומר הכיבוי.
אם משתמשים במטפה בשטח פתוח, ראשית יש לזהות את כיוון הרוח (בהתאם לתנועת העשן) ולפעול עם כיוון הרוח ולא נגדה. המרחק של המפעיל צריך להיות בהתאם לקרינת ועוצמת החום והאש, כאשר ההסלנה צריכה לפגוע בבסיס הלהבה. במידה ועוצמת האש איננה מאפשרת קירבה מספיקה לפגיעה בבסיס הלהבה, יש להניח למטפה ולהזעיק את לוחמי האש בטלפון 102.
התאמת שיטות הכיבוי לסוגי השרפות
בחירת שיטת הכיבוי מותנית בדרך כלל בסוג השרפה (מוצקים, נוזלים, מתכת, חשמל, גזים), בממדיה ובאמצעים העומדים לרשות הכבאים.
כיבוי שרפת מוצקים - שרפה זו היא, בדרך כלל, הקלה ביותר לכיבוי ואפשר לבחור לנטרל לפחות את אחד הגורמים במשולש האש (מניעת אספקת חומר דליק, מניעת חמצן, הרחקת מקור חום). שרפת מוצקים תכובה, בדרך כלל, במים –בשיטת הקירור.
כיבוי שרפות של נוזלים דליקים - הכיבוי נעשה בעיקר בשיטת ההשנקה: בידוד חומר הבערה מהחמצן שבאוויר. בדרך כלל אין להשתמש בשיטת הבידוד (של חומר הבעירה מהאש), משום שלא ניתן להפריד בין הדלק הבוער ובין הדלק שאיננו בוער. בשיטת ההשנקה אפשר להשתמש רק בחומרי כיבוי שעיקר תכליתם היא לכסות את פני שטח השרפה, ובו-זמנית יש להם גם השפעה מקררת.
השימוש במים בצורתם הרגילה לכיבוי שרפת שמנים אסורה משתי סיבות:
- המשקל הסגולי של המים גדול יותר ממשקלם הסגולי של רוב הנוזלים הדליקים. במקרה של הזרמת מים למכל הדלק, צפוי שהמים ישקעו במכל וידחקו את מקומו של הנוזל הדליק, ואז תיווצר שפיכה של הדלק הבוער מהמכל החוצה והאש תתפשט.
- הזרמת מים בסילון (זרם מים בלחץ חזק) תגרום להתזה של הנוזל הבוער לסביבה ותוביל להתפשטות האש.
שיטת הכיבוי הרצויה והטובה ביותר של נוזלים היא באמצעות קצף כיבוי בריכוז של 6%-3% וכמות של בין 4 ל-6.5 ליטר/דקה למ"ר, בהתאם לסוג הנוזל הדליק ושיטת היישום. מתיזים את הקצף על שטח החתך העליון של המכל וגורמים לתהליך של השנקה.
כיבוי שרפת חשמל - זו נעשית בעיקר בשיטת ההשנקה, אך ורק באמצעות חומרי כיבוי מתאימים: אבקה (בשרפות חוץ) גזים אינרטיים (בשרפות פנים). ברור שבשרפה שמעורב בה גורם החשמל, אפשר להתיז מים בריסוס על הדופנות החיצוניות של המכלים, לשם קירורם ולמניעת סכנת התלקחות חוזרת, מה שאופייני בשרפת דלקים ושמנים.
יש לדאוג, בראש ובראשונה, להפסקת זרם החשמל באזור השרפה. הפסקת הזרם אפשרית עם ניתוק מערכת החשמל, על ידי הסרת פקק הביטחון או מפסק הזרם הראשי, או חיתוך החוטים.
יש להיזהר מאוד בשרפות חשמל. כבאי מקצועי יבחין בשרפת חשמל הגורמת לקצר חשמלי. הוא ינתק את הזרם לאזור ואז השרפה תהפוך לשרפת מוצקים רגילים.
כיבוי שרפת גזים - כיבוי שרפת גז נעשית בשיטת ההשנקה, באמצעות מטפי כיבוי מתאימים. אפשר להפסיק את זרימת הגז מהמקור על ידי סגירת ברזים או מגופים. לאחר כיבוי הלהבות יש לדאוג לאוורור מתאים, כדי לסלק את הגזים שהצטברו ולא נשרפו.
במקרים מסוימים אפשר להשתמש בזרם מים, שמותז בצורות שונות על מקור הלהבה – הן לשם כיבוי והן לשם עיבוי הגזים ומהילתם – כדי לסלק סכנה של הצפת אש או התפוצצות. אפשר להשתמש בהזרמת מים על גוף המכל לשם קירור דופנותיו ולמניעת התלקחות כתוצאה מחום גוף המכל, וזאת, בצורת ריסוס.
כיבוי בשטחים פתוחים - השיטה לבקרת שרפה בשטח פתוח היא בקרה על ההיקף. היעד הוא קביעת קו בקרה, המקיף את השרפה כולה, והפיכת כל חומרי הבערה המוקפים לבלתי מזיקים. קיימות שתי שיטות: תקיפה ישירה ותקיפה עקיפה.
בשיטה הישירה נוקטים פעולה ישירה נגד הלהבות בשולי השטח הבוער. תקיפה עקיפה מבוצעת במרחק כלשהו מן האש כדי להפסיק את התקדמותה. יש לקבוע את הקו במרחק משולי התקיפה ולשרוף את חומר הבעירה שבתווך.שרפות בשטח פתוח משתנות ללא הרף ולכן קורה שמתחילים את פעולת הכיבוי בשיטה אחת ומסיימים באחרת.
אין לכבות שרפה שמעורב בה חשמל באמצעות מים, בשל סכנת התחשמלות!
בשיתוף המוסד לבטיחות ולגיהות (המוס"ל) שהינו גוף ציבורי לאומי, ומטרתו היא להטמיע תרבות של בטיחות בעבודה ובריאות תעסוקתית, בסביבת העבודה. המוס"ל מעניק סל שירותים, ללא תשלום, לטובת העובד והמעסיק (שירותים משלימים מוצעים בעלות ללא רווח). כמו כן, במוס"ל עוסקים בפעולות מניעה, הסברה, הדרכה ומחקר.
בכל שאלה ניתן לפנות 9214 *, באמצעות אתר האינטרנט בפייסבוק או באפליקציה בנייד
לפנייה לכתב/ת 
