"התנתקתי. לא ראיתי משחקים של חיפה"
הפרידה מקבוצת נעוריו ("פתאום מוציאים אותך מהבית ואומרים לֵך למקום אחר"), הגעגוע למגרש ("זה כמו אבל"), הקריירה החדשה ("אין לי אינטרסים כפרשן"), הכישלון בנבחרת ("הייתי אגואיסט. שמרתי את עצמי לקבוצה"). יניב קטן לא מצליח להוציא את מכבי חיפה מהראש, אבל מגלה: "99 אחוז שלא אחזור לשם"
"טוב שאנחנו עושים את הראיון. חשוב שתרשום – אין בי אחוז אחד של מרמור או כעס. רק געגוע. אני אוהד מכבי חיפה וכך זה יישאר".
כמעט שנתיים וחצי עברו מאז פרש יניב קטן (35). בכל התקופה הזו הוא מיעט להתראיין. העדיף להתנתק. גם הראיון הזה היה סוג של לידה, עם המתנה של תשעה חודשים שכללה ספקות ודחיות. אבל כמו בלידה, גם הוא יוצא לאור עם רצון כן של אחד השחקנים הכי מצליחים, הכי מעניינים של שנות ה־2000, לדבר בגילוי לב. או כפי שהוא מגדיר זאת: "לנקות את השטח".
"היו לי שנתיים קשות, אפילו נוראיות, של געגוע. רק עכשיו אני מתחיל לצאת מזה. מנסה להפוך את הגעגוע לחיובי", הוא מספר בבית קפה קטן בקריית־אתא, לא רחוק מהבית, כשהוא נח מהעבודה החדשה שלו – אבא במשרה מלאה לרום, כרמל ובארי ("מעיר, מלביש, מכין אוכל, מסיע, מכין צהריים, מחזיר. הכל").
"יש לי געגוע עז לריגוש של המשחק. כששחקן פורש זה כמו אבל, הכל נגמר. סטירת לחי גדולה. כל הקריירה אתה במקום שאתה אוהב, וביום אחד זה נעלם. היום שאחרי הוא הכי קשה. אם אתה לא חזק מנטלית, שחקנים יכולים ללכת לאיבוד. גם בעוד עשר שנים הגעגוע לדבר הזה שנקרא מכבי חיפה רק יגדל. אני מתגעגע ללבוש את החולצה, לאימונים. זה היה בית".
אתה לא הולך למשחקים?
"לא. קשה לי לשבת ביציע. בחרתי להתנתק".
היית כמו משה והארץ המובטחת... לא הגעת לשחק באצטדיון המפואר והחדש.
"זה מאוד הפריע לי. צבט לי. רציתי להיות חלק מזה".
סטיבי ג'י הישראלי
השחקן האהוב ביותר על יניב קטן הוא סטיבן ג'רארד. האמת, יש לא מעט קווי דמיון בין השניים. אותה נאמנות לקבוצה אחת, אותה דומיננטיות, אותה הילה בקרב האוהדים. אבל בזמן שג'רארד עזב את ליברפול בטקס מפואר בעודו שחקן, בהחלטה עצמאית על אף שהציעו לו להישאר, אצל "סטיבי ג'י" של ישראל זה היה אחרת. כמו שהרבה דברים בכדורגל הישראלי הם... אחרת.
פרשת בזמן?
"היה לי חוזה לעוד שנתיים, אז לא יודע אם בזמן. כל אחד יפרש את זה בדרכו".
זו הייתה החלטה שלך?
"הייתי קורא לזה החלטה משותפת. לא פיטרו אותי, אבל הבנתי לאן הרוח נושבת. הבנתי שהגיע הזמן שלי לזוז הצידה. אולי המערכת רצתה שאזוז הצידה".
נעלבת?
"אני לא נעלב. אני מתגעגע".
אז בעצם אולי השנתיים האלה היו כל כך קשות כי לא מיצית עד הסוף.
"יכול להיות. אבל זה גם כי אני מאוד קשור. פתאום באים ומוציאים אותך מהבית ואומרים לֵך למקום אחר. זה קשה".
חשבת לעצמך – רגע, זה לא הוגן. תנו לי ללכת מתי שאני רוצה.
"עברה בי המחשבה, אבל הבנתי שצריך לזוז".
הפרישה הייתה קשורה לחזרת יוסי בניון?
"לא ראיתי את זה ככה. העדפתי לא להיכנס לזה. נעלמתי ביום, לא בחשתי בדברים. לקחתי החלטה וזהו".
כשיוסי חזר הוא קיבל המון אהבה באצטדיון המפואר והחדש. כאב לך?
"לא ראיתי משחקים. לא הסתכלתי בכלל".
לא צפית בטלוויזיה?
"כלום. עד לא מזמן לא ראיתי בכלל משחקים של מכבי חיפה. הראשון שלי היה בטקס הפרידה. הפריע לי שאני לא שם, התגעגעתי. רציתי לחוות את סמי עופר, את העוצמה".
אחרי 25 שנה במועדון, אוהדים חושבים שנעשה לך עוול.
"כל פרידה היא כואבת. לא ציפיתי שביום שבו מכבי חיפה מחליטה שהדרכים שלנו נפרדות מישהו ילטף וייתן לי נשיקה בראש".
25 שנה. למה לא?
"לא קיים. רק מהילדים שלי אני מצפה שילטפו אותי. אבל זה לא משנה, כי אני מאוהב במכבי חיפה. אהבה של ילד. אני מת שינצחו. למדתי לעשות את ההפרדה".
החיים שאחרי הכדורגל
שנתיים וחצי אחרי, הזמן מתחיל להשקיט את הסערות הפנימיות שהוא תמיד דאג, ועדיין דואג, להסתיר בפנים חתומות. כעת, כשהוא מתחיל להפנים את המצב החדש וליצור את החיים שאחרי, זה הזמן שלו "לזחול" בחזרה לכדורגל. בלי כאב. וזה קורה דווקא מהצד השני, כשהפך ממש לאחרונה לפרשן ברדיו חיפה. "מודה שהתאהבתי ברדיו. זה מדהים ומקסים. לא חשבתי שאעשה את זה אחרי הכדורגל, אבל אני נהנה".
איזה מין פרשן אתה?
"לא אחד שבא ולומד לפני משחק, אני מפרשן מה שאני רואה. הולך עם האמת שלי".
מה יניב קטן הפרשן אומר על מכבי חיפה?
"המועדון עובר תהליך והולך בכיוון נכון. יש אנשים חדשים, צוות חדש, אבל עדיין חסרים דברים. מחלקת הנוער, למשל, חייבת להוציא יותר שחקנים לקבוצה הבוגרת".
שאלה ראשונה ששואלים היום פרשן – מה האינטרסים שלך?
"אין לי אינטרסים. לא חייב לאיש כלום".
אז אתה מפרשן את מכבי חיפה בלי משקעים?
"איזה משקעים יכולים להיות לי ממכבי חיפה? רק אהבה וגעגוע".
חידה מרתיעה
הפנים החתומות, העיניים הגדולות וההבעה השקטה של יניב קטן טמנו בחובן תמיד מעין חידה מרתקת, מרחוק אפילו חידה מרתיעה. שקט שמסתיר המון עוצמה. אף אחד לא שאל אף פעם האם יניב קטן חזק במכבי חיפה, אלא עד כמה הוא חזק.
אחד הכינויים שדבקו בך זה "אבי נימני של מכבי חיפה".
"נו, זה רע?"
מתכוונים גם במובן של נאמנות, אבל גם ביחס לשחקן שהוא חזק. חזק מדי.
"אני דומיננטי, ולאורך השנים לא כולם אוהבים להיות בסביבה של אדם שאומר את האמת בפרצוף. אם שחקן בחדר ההלבשה היה מדליף - הייתה לו בעיה גדולה איתי כי הוא פוגע בקבוצה, אבל לא קבעתי שום דבר במועדון כמו שציירו את זה. מעולם לא אמרתי ליענקל'ה לקחת שחקן או לא. גם בתקופת ראובן עטר אמרו שאני פוגע עם הכוח במאמן, אבל זה בחיים לא קרה. המציאו סיפורים".
אבל אתה מבין מה זה אומר ששחקן חזק מדי?
"יכול להיות. אולי זה כבר לא מתאים למערכת. אבל הפריע לי שציירו אותי כחזק מדי, כי גם עזרתי המון לאנשים".
קשה לראות היום דמויות דומיננטיות בקבוצות.
"כדי לראות את זה צריך שחקן שמחובר למועדון, ואין כמעט כאלה. לנו יש אחד כזה בתחילת הדרך – נטע לביא. זה באנקר למכבי חיפה. נכס. שחקן שתעיר אותו בארבע בבוקר, תגיד לו לנסוע לאכול דשא בכפר גלים ולחזור לישון – הוא יעשה את זה. מבנה האישיות שלו מיוחד. מכבי חיפה צריכה אחד שכשלא טוב, יקום בחדר ההלבשה, ייקח כיסא, יזרוק על הקיר ויעיר את כולם".
חיים שכאלה
יניב קטן זכה באליפויות (7), העפיל לצ'מפיונס (פעמיים), שיחק באנגליה (קצת, ממש קצת) ובנבחרת. הוא שיחק עם רוסו ועם משומר, אצל אברם ואלישע, ובקיצור – עבר הכל. משום כך מרתק לצלול איתו לנוסטלגיה.
לרגע הכי גדול בקריירה ("האליפות לאחר עונת הקיזוז - חשבו שנתרסק"), לפספוס הכי גדול ("ווסטהאם ואירופה. לא התאים לי. זה אולי יישמע מפונק, אבל ויתרתי. זו הייתה טעות, צובט לי על זה"), על היחסים הלא כל כך מוצלחים עם נבחרת ישראל ("לא הייתה לי שם הצלחה גדולה. כשזה היה צריך להתנגש עם מכבי חיפה, הייתי אגואיסט. שמרתי את עצמי לקבוצה. ויתרתי על הנבחרת. טעיתי. ולא, לא ביימתי פציעות כמו שאמרו"), וכמובן – על העימות ההוא עם ניר דוידוביץ' ("הייתי מעריך הרבה יותר אם ניר היה מגיע אליי בסוף המשחק, כשלקחתי את בנאדו להניף צלחת, ואומר לי בפנים 'מניאק' או הולך איתי מכות. אבל ללכת לבכות לכתב זה לא לעניין. זה מה שאמרתי לו בשיחת הסולחה").
אבל יותר מכל העבר המפואר, את כולם מעניין מה טומן העתיד ליניב קטן, שרק עכשיו, כשהוא מצליח להשאיר את עברו ככדורגלן מאחוריו, פותח בחיים חדשים. מסתכל קדימה.
"היו לי לא מעט פגישות ושיחות במכבי חיפה, אבל זה לא יוצא. בוא נגיד ככה – אני לא יושב בבית וכוסס ציפורניים שיקראו לי".
אולי זו בעיה להביא אותך, כי זה ימשוך אש?
"יש בזה משהו. יש אולי אנשים במערכת שלא אוהבים אנשים דומיננטיים, וזה בסדר. אבל אני בכלל
לא יודע אם אני רוצה לחזור לכדורגל. גם אם מכבי חיפה יגידו לי 'בוא עכשיו', לא יודע. אצטרך לחשוב על זה הרבה. בכלל, 99 אחוז שלא אהיה במכבי חיפה שוב. אני באישיות שלי לא מתאים להם כרגע".
אז תגיד – מה למדתי בראיון על יניב קטן?
"אני מקווה שהכרת אדם שאומר את האמת, שלא מתחנף או מפחד ממישהו, והכי חשוב – שאני אוהד מכבי חיפה. לא משנה מה, כי היא בשבילי הכל".
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של שרון דוידוביץ'
לפנייה לכתב/ת 
