חיים על הקצה: סיפורה של אירוסמית'
הם עמדו בשורה אחת עם לד זפלין, כבשו במות ומעריצות בעודם מתודלקים על כל סם אפשרי, נפלו לתהום של כישלונות ומשברים כלכליים ושבו בענק - כנגד כל הסיכויים. זה סיפור עלייתה, נפילתה ותחייתה המסחררת של אירוסמית', מאחרונות להקות הרוק הגדולות באמת. בקרוב אצלנו
אם לקראת סוף 1979 הייתם אומרים לסטיבן טיילר, ג'ו פרי, בראד וויטפורד, ג'ואי קריימר וטום המילטון שהלהקה שלהם תשרוד עד 2016, וב-2017 תופיע בישראל - סביר להניח שהם היו חושבים שעישנתם משהו ממש חזק. למען האמת, ייתכן שהם היו חושבים שדווקא הם אלו שתחת השפעת משני התודעה, שכן בתקופה ההיא, זה היה מצב הצבירה הכללי של חברי ההרכב. רק שנתיים לפני כן הם היו אחד ההרכבים הפופולריים בסצנת הרוק האמריקנית, ולקראת סוף שנות ה-70 היוו חבורה לא מתפקדת של מוזיקאים מוכשרים עם חיבה עזה לנרקוטיקה, יצר הרס עצמי מפותח ואפס יכולת דחיית סיפוקים.
עד תחילת שנות ה-80, טיילר ופרי, שני השמות המובילים בלהקה וכותבי השירים המרכזיים בה, עדיין הרוויחו כספי תמלוגים על השירים שיצרו בשנים יפות יותר, אבל הלהקה שלהם כבר פשוט הפסיקה לייצר להיטים או לצבור קהל חדש. המשמעות הייתה שבניגוד לעבר, השניים כבר לא הרוויחו מספיק כדי לתחזק את הרגלי צריכת הסמים שלהם - ואם היה משהו שהניע את אירוסמית' באותן שנים, זה היה סמים. והרבה מהם.
"אני נרקומן מוצלח יותר מאשר כותב שירים מוצלח", העיד על עצמו טיילר שנים לאחר מכן, תוך הפרכת השמועה שבמהלך חייו הוציא כ-20 מיליון דולר על סמים. "זה היה יותר בסביבות שישה מיליון", הוא תיקן, "אפשר להגיד שהסנפתי שטח של חצי מאדמת פרו". כדי להבין איך הרכב מצליח, עם מעריצים, מעריצות, תקליטי זהב ופלטינה מגיע למצב הזה - צריך לחזור קצת אחורה.
סטיבן טיילר נולד ב-1948 כסטיבן ויקטור טלריקו, לאם מזכירה ולאב פסנתרן ומוזיקאי קלאסי. שילוב של עדינות, אופי מופנם ומראה צפרדעי משהו משכו לכיוונו לא מעט הקנטות בגיל צעיר, ביניהן אפילו הכינוי "Nigger Lips". כבן למוזיקאי הוא החל לכתוב ולנגן בילדותו, ועוד לפני 1969 כתב בלדת פסנתר בשם "Dream On", שתהפוך בהמשך להיות אחת היצירות החשובות של אירוסמית'.
טיילר הצעיר הקים להקה בשם צ'יין ריאקשן, אהב את הרולינג סטונס, הלך לראות אותם מופיעים ואפילו פגש אותם בתום הערב. אך האירוע ששינה את מסלול חייו התרחש ב-1970, כשנתקל בגיטריסט ג'ו פרי ובבסיסט טום המילטון, שהיו חלק מהרכב בעל השם המקורי, "להקת הג'אם של ג'ו פרי". בין פרי לטיילר התפתחה ידידות מופלאה ועוד לא הרסנית בשלב זה, והשלושה החליטו לאחד את שתי הלהקות לכדי הרכב אחד שזכה לבסוף לשם אירוסמית' - לא לפני שנשקלו אופציות כמו "ספייק ג'ונס" או "הזונות". עכשיו נסו לדמיין לעצמכם להקה בשם "הזונות" מתפקדת במשך 70 שנה וצולחת את עידן הפוליטיקלי קורקט הנוכחי. בהצלחה עם זה.
אחרי שהתמסטלו וצפו בסרטים של שלושת הסטוג'ס, הם החליטו לייצר גם מוזיקה, ועד 1973 כבר היו חתומים בחברת "קולומביה רקורדס". תחתה הוציאו את אלבומם הראשון, "Aerosmith". זה זכה להצלחה מסוימת, והניב שתי קלאסיקות: "mama Kin", שיר קצבי עם ריף קליט, מובל גיטרות ודיסטורשן, שהגדיר את אירוסמית' של אותה תקופה כהרכב רוקנ'רול קלאסי עם שורשי בלוז ברורים, ו"Dream On", יצירת הפסנתר שטיילר כתב שלוש שנים לפני כן, והינה בלדת רוק די מושלמת, אם נהיה כנים, המובלת על ידי קולו העוד-עדין-אז של טיילר.
כשחושבים על כמה הצליל והגישה של "דרים און" היו מייצגים מושלמים של הרוקנ'רול הסבנטיזי הפופולרי, כמעט מצחיק לחשוב ש-30 שנים לאחר מכן הראפר אמינם ישתמש בפזמון שלו בשיר "Sing for the Moment", ויעזור לבסס דווקא את מעמדו ההולך וגובר של ז'אנר ההיפ הופ.
קצת יותר משנה אחרי אלבום הבכורה, הוציאו אירוסמית' את "Get Your Wings" שזכה להצלחה גדולה יותר, הניב להיטי רדיו כמו "Same Old Song and Dance" והביא את הלהקה למודעות רחבה בהרבה. אבל האלבום שבאמת עשה את השינוי היה "Toys in the Attic" מ-1975. שירים כמו "Walk This Way" ו"Sweet Emotion" הפכו לסינגלים מצליחים, ובאמצע שנות השבעים אירוסמית' המריאו והפכו להרכב רוקנ'רול מצליח, מהסוג שמתחרה בשמות כמו לד זפלין.
יש מי שראו בהם חיקוי של הרולינג סטונס, לא מעט בגלל המראה של סטיבן טיילר שהזכיר לרבים את הרזון הקיצוני וגודל השפתיים של מיק ג'אגר, אבל זה לא מנע מהם להגיע למכירות של שמונה מיליון עותקים מהאלבום, ולהפוך להרכב הלוהט ביותר בארצות הברית. שנה לאחר מכן הם הוציאו את "Rocks" שהגיע בתוך זמן קצר למעמד פלטינה. ב-1976, כשהאלבום "Draw the Line" יצא, אירוסמית' כבר הייתה תופעת ענק של ממש. ואגב שורות, האלבום גם סימן את התקופה בה מי שכונו "הבאד בויז מבוסטון" איבדו שליטה על המטוס.
נאמנה לכל קלישאת רוקנ'רול אפשרית (קרי ווליום, גרופיות, חדרי מלון הרוסים, אתם יודעים את ההמשך), גם אירוסמית' אהבה כאמור סמים. כמה אהבה? ובכן, הרבה. טיילר ופרי צרכו סמים בכמויות שיש הטוענים שגרמו לכל הרכבי הרוק שמסביבם, מלד זפלין ועד אליס קופר, להיראות כמו ילדים טובים הנסון פינת הכל עובר חביבי. ככה זה כשהכינוי שלך הוא "הטוקסיק טווינז" ("התאומים הרעילים"), גם את מעט הפיכחות שעוד נותרה בך אתה מקריב על מזבח המוניטין.
"הם היו כמו חבורת ילדים עם מטוסים פרטיים, רכבי פורשה, מיליוני דולרים ומלאי בלתי נגמר של משאבים", אמרה עליהם הזמרת, הדוגמנית ושפנפנת הפלייבוי בבה ביול, שהסתובבה מספיק עם טיילר כדי להבין מאיזה חומר הוא קורץ, ולהביא עמו לעולם את בתם המשותפת, ליב טיילר. "למיק ג'אגר וג'ימי פייג' עוד הייתה שליטה עצמית, אבל לחבר'ה האלה פשוט לא היה אכפת מכלום. הם ללא ספק או מתחרים, זכו בתואר להקת הרוקנ'רול הפרועה ביותר באותה תקופה. ללא ספק בכלל".
כן, אירוסמית' המשיכה להקליט אלבומים ולהופיע במהלך שנות ה-70 המאוחרות, אבל ללא ספק עיקר פועלה התמקד בעזרים הנלווים. אלכוהול, קוקאין, הרואין, ווליום, זנקס, מריחואנה, דקסדרין, LSD, חשיש, אופיום, קריסטל מת' והרשימה עוד ארוכה. כל אלה עזרו להרים, להוריד ולייצב את טיילר ופרי במהלך אחת התקופות המופרעות ביותר בחייהם. רק צפו בווידאו מהופעה מהימים ההם בה מנסה ההרכב לנגן את "Dream On" ופשוט לא מסוגל לעשות זאת באופן ראוי. טיילר ופרי היו עולים לבמה מתודלקים היטב, ולעתים לא שורדים עד סופה, כשטיילר חווה נפילות ולעתים קריסות מוחלטות על הבמה. חבריו להרכב כעסו על הנפילות, והפצירו בו לשבת על כסא בר במהלך ההופעה. טיילר הודיע להם שזה יקרה רק כשג'ו פרי יתחיל לנגן ביוקללה.
לפרי עצמו, על אף שתמיד הוגדר כיציב והשקול יותר מבין השניים, הוכנו על הבמה מבעוד מועד מבחנות קוקאין עם קשים. במהלך הופעה, בין שיר לשיר, האורות היו כבים, והוא היה עושה את עצמו מכוון את הגיטרה שלו בזמן שפועל במה היה מכניס את הקש לאפו מהר, לפני שהאורות נדלקו שוב. האגדה מספרת שאירוסמית' עלתה פעם לבמה, ניגנה את השיר עמו נהגה לסגור הופעות וסיימה את הערב - כי חשבה שקיימה מופע מלא. טיילר הכחיש את הסיפור הזה מאז, אבל אישר שכבר קרה שביצעו את אותו השיר פעמיים באותו מופע, רק כי לא זכרו את הפעם הראשונה. לשניים, אגב, חשוב היום לציין שהם אמנם ניגנו את אותו השיר פעמיים, אבל לא ברצף. "או לא, זה היה עושה מאיתנו אידיוטים מוחלטים", אמר טיילר לפני מספר שנים בראיון, "היינו רק נרקומנים".
בשנים ההן התחיל טיילר להזריק קוקאין ישר לוריד, והגיע למשקל של 57 קילוגרם. דוגמה מצוינת לקיצוניות הרזון של הסולן ניתן לראות בבחירתו לקעקע על זרועו את שם שירו "Mama Kin" - עליה הוא מופיע רק כ"Ma Kin", כי לא ממש היה לו שם מקום למילה המלאה. הוא גם לא זוכר הרבה מההקלטות של "Draw the Line", וזה בעיקר בגלל שהיה נתון תחת השפעת שילוב בין ווליום למרפי שרירים, ולא הצליח להשתחרר מפזילה שגרמה לו לראות כפול. גם הזיכרון של פרי לא לגמרי מאפשר לו לשחזר את הלילה ההוא במלון ב-1979 בו ביזבז 80 אלף דולר על שירות חדרים.
מערכות היחסים שניהלו אז לא היו חפות מדרמות וטרלול. טיילר העניק לאשתו הראשונה, סירינדה פוקס, צמיד שהושחל על איבר המין שלו (ולא את טבעת הנישואין עצמה, כפי שהאגדה מספרת). פרי היה כל כך מסטול ביום החתונה שלו עם אליסה ג'ארט שכמעט הקיא את עוגת החתונה. הנישואים לא שרדו הרבה זמן, ובאחת המריבות של הזוג נשכה ג'ארט את פניו.
"אני שמח שאף פעם לא הגעתי למצב שבו תכננתי להתאבד", סיפר פרי על התקופה ההיא, "אבל בהחלט הייתי קרוב לכך". בשלב מסוים הפכו נשות הלהקה לחלק מהקרקס הנודד והמשוגע של אירוסמית'. מריבות ביניהן ובין חברי ההרכב הובילו לכך שלאחר הופעה בקליבלנד ב-1979 טיילר ופרי פוצצו מתחים במאבק פיזי שבסופו עזב הגיטריסט את הלהקה.
ארבע השנים שאחרי העזיבה היו יכולות באותה מידה לקבוע את מותה של הלהקה. טיילר נאלץ להשתמש בשני מחליפים לגיטריסט שעזב, והקליט שני אלבומים שלא זכו לכל הצלחה ונחשבו לפלופים מוחלטים. פרי, מצידו, הקים את ההרכב בעל השם המקורי (שוב) "הפרויקט של ג'ו פרי", אבל לא התקרב אפילו לרמת ההצלחה לה זכה עם ההרכב שעזב.
בשלב זה, טיילר כבר הפסיד את מכונית הפורשה שלו, מכר את המטוס ואת ביתו, ונאלץ להתגורר בחדר מלון בעלות של 20 דולר ללילה. גם אותם, אגב, הוא נאלץ לקבל מהמנהל שלו. פרי התגרש מאשתו, היה במס הכנסה וכמעט פשט רגל. בהמשך הוא גם ישן על הספה בבית מנהלו החדש, טים קולינס, ששילם עבורו את דמי המזונות החודשיים אותם היה חייב.
.jpg "התאומים הרעילים הפכו לאחים המרוששים (צילום: gettyimages)")
אירוסמית' של תחילת שנות ה-80 הייתה צל חיוור של עצמה, חבורת מוזיקאי עבר מסוממים שאיבדו כל מה שהיה להם. רק סדרת גמילות שעברו, כשהגיעו כבר לשפל המדרגה, הוציאה אותם מהעולב. כשפרי הגיע ב-1984 לראות את הלהקה שהיה חלק ממנה מופיעה בלעדיו, משהו החל להשתנות.
פרי וטיילר השלימו בעקבות המפגש, והחליטו לנסות להקים לתחייה את אירוסמית', הפעם כשהם נקיים יותר. זו לא הייתה משימה קלה בכלל, בהתחשב בעובדה שבשלב מסוים אירוסמית' הפכה להיות שם נרדף להרכב כושל. לא היה לה בסיס מעריצים יציב שהיא הייתה יכולה להסתמך עליו, והמקומות בהן הצליחה לקבוע הופעה רק הלכו וקטנו. "Done with Mirrors" (שם מתבקש, לאור הפיכחות הטרייה של חברי ההרכב) היה מתוכנן להיות אלבום הקאמבק שלהם, אבל כשיצא גם הוא לא הניב להיטים או צבר עבורם קהל חדש.
ואז ראן DMC הגיעו. הביצוע המשותף ל-"Walk This Way"
ואז הגיע ריק רובין, וחשוב מכך - הקול והחיבור למוזיקה השחורה.ב-1986 הפיק רובין את "Raising Hell", אלבומם השלישי של הרכב הראפ העולה ראן DMC. אולי הגיהינום ההוא הזכיר לו את ימיה הגדולים של אירוסמית', אבל כשרובין הציע ללהקה לשיר גרסה משלה ל"Walk This Way" של טיילר ושות' הוא לא נתקל בהתלהבות, בעיקר כי חברי ראן DMC לא הכירו את אירוסמית'. אבל רובין שכנע וטיילר ופרי אפילו התארחו בגרסת הכיסוי - בדיעבד מהלך חכם, בהתחשב בעליית ההיפ הופ לגדולה באמריקה של שנות השמונים. שיתוף הפעולה היה להצלחה היסטרית, שעשתה טוב לשני הצדדים וחשפה את אירוסמית' לקהל צעיר שלא ידע את פועלה - דור צרכני ה-MTV.
אותו MTV הפך להיות גורם חשוב בקאמבק המרשים של אירוסמית', שלפני כן חבריה לא התלהבו מקונספט הוידאו-קליפ. עם יציאת האלבום "Permanent Vacation" (הראשון שאירוסמית' הקליטה כשהיא לא תחת השפעה כלשהי) ב-1987, שידרה הרשת במינונים גבוהים את הקליפים שליוו את שיריו, וסייעה בהפיכתם של "Rag Doll" ,"Angel" ו"Dude Looks like a Lady" ללהיטי ענק. אירוסמית' הפכה לקראת סוף העשור להרכב רוק מצליח - לא מעט בזכות העובדה שבפעם הראשונה בתולדותיו השתמש בכותבים חיצוניים. זו הייתה גלולה מרה עבור פרי וטיילר, אבל היא התבררה כנכונה והכרחית. הם סגרו את העשור עם האלבום "Pump", שהציג התקרבות נוספת לכיוונים של פופ מיינסטרים, והכיל בין היתר את "Love in an Elevator" ואת "Janie's Got a Gun" המעולה.
הסיפור של אירוסמית' לא נגמר שם. תחילת שנות ה-90 סימנה ירידה נוספת עבורה. אחד מאותותיה היה הפיכת להקת החימום שלה, הרכב צעיר בשם גאנז אנד רוזס, למופע המרכזי ולסיבה שבגללה המונים פקדו את הופעותיה של אירוסמית'. ב-1993 היא שלפה שוב שפן מהכובע עם האלבום "Get A Grip", ובו להיטים אהובים במיוחד על הקהל הישראלי: "Cryin'" ,"Crazy" ,"Amazing" ,"Livin' on the Edge" ואחרים. שלושת האחרונים לוו כמובן בקליפים איקוניים בכיכובן של אלישיה סילברסטון והבת, ליב.
אירוסמית' הפכה לחלק מנוף הרוק-פופ של הניינטיז, והמשיכה כשהיא מקנחת את העשור עם "I Don't Want to Miss A Thing" מ-1998, אותה בלדה מהסרט "ארמגדון". גם אם היום קשה מאוד להאזין לה, עבורם היא סימנה את הפעם הראשונה בה כבשו את המקום הראשון במצעד הפזמונים האמריקני.
אירוסמת' ידעה עוד לא מעט תהפוכות, נפילות ועליות. פרי וטיילר רבו והשלימו, הודיעו על פירוק כמה פעמים, התמכרו ונגמלו שוב, עד שסטיבן טיילר התמקם בנוחות על כסא השופט בריאליטי המוזיקלי "אמריקן איידול". אם להאמין להם הפעם - עכשיו הגיע הסוף. סיבוב הפרידה של אירוסמית' יגיע גם לישראל במאי הקרוב. יהיה זה ביקורם השני, אחרי הופעה אחת שקיימו כאן ב-1994 ממנה נותרו משום מה מעט מאוד זיכרונות או עדויות.
גם אם לא האזנתם להם שנים, ייתכן שזו הזדמנות אחרונה לראות בפארק הירקון (לצד עוד 25 אלף איש כבר קנו כרטיס) הרכב רוק בסדר הגודל כזה, של מי שעמדו בליגה אחת עם זפלין והסטונס. הרכב שלהקות כמו נירוונה, פרל ג'אם, גאנז אנד רוזס, מוטלי קרו, ואן היילן, סטון טמפל פיילוטס ומטאליקה מנו כהשפעה ישירה על המוזיקה שיצרו. עכשיו רק צריך לקוות שטיילר יגיע אלינו בחתיכה אחת ולא ייפול מהבמה.
