"שמיניות באוויר": ממחזרת את דליק ווליניץ
שובה של "שמיניות באוויר" לסדרת ספיישלים נועד לקרוץ לקהל המבוגר שגדל עליה, אבל בערוץ 1 מסרבים ליצור ערך מוסף מלבד הנוסטלגיה. נכון, היה כיף עם דליק וטוליפ. עכשיו תשקיעו קצת בצופים
אני כבר רואה בדמיוני את הטוקבקים: פעם ידעו לעשות תוכניות לילדים ולנוער, לא כמו התוכן הנחות שנותנים היום. איפה סיר הבשר של המאה אחוז רייטינג, כשסדרות נוער התעסקו במהות ולא רק בסקס ובפרסומות. כן, כולנו מתגעגעים לארץ ישראל היפה ההיא, כפי שהיא הצטיירה בערוץ היחיד. שחור ולבן זה הצבע שלי.
גדלתי באייטיז, התחנכתי על ברכי שידורי הילדים והנוער של הערוץ הראשון. אני בהחלט עונה להגדרה קהל היעד של ארבעת הספיישלים של "שמיניות באוויר", שהראשון מביניהם שודר אתמול (שבת, 19:00) בערוץ במסגרת מסע האשכבה שהוא עורך לעצמו, או אולי אפילו – מתוך פנטזיה פרועה של נידון למוות – בניסיון לפנות ללב של הצופים. הספיישלים לא נועדו לנוער הנוכחי, וממילא אין להם סיכוי לעניין אותם. זה לא הקצב, זאת לא השפה, אלה לא התכנים. לא. הם מביטים ישר בעיניים של בני הארבעים שמתרפקים על ילדותם ואומרים – זוכרים איזה כיף היה לנו פעם? כשלדליק היו תלתלים ולצ'יקו ודיקו הייתה קריירה?
אז אנחנו, האנשים המתגעגעים, קיבלנו את מה שאמור להיות הקצפת של "שמיניות באוויר" מתשע שנותיה בשנות ה-80. זה אומר עירוב מוזר של אייטמים נוסטלגים מסגנון עדות "7 אפ" - מילי אביטל שהתארחה באולפן וצפתה בעצמה מתארחת בתוכנית המקורית כנערה ומעריצה של תיסלם, (או בשמה האינדיאני, "תיסלם אביטל אשדות"); אביב גפן כילד שהלחין, ניגן ושר שיר שכתבה אחותו, שירה; אייטמים "חינוכיים" שחזרו לראיונות עם נער דיסלקטי, עוד לפני שדיסקלציה הייתה מיינסטרים, או אירוח של נער עיוור שעבד על מחשב עם תצוגת ברייל, ומצד שני אייטמים הזויים כמו ביקור אצל המאמן של הכלב טוליפ המיתולוגי.
דליק ווליניץ, על פניו איש מקסים, באמת, מקבל לידיים חומרי גלם עם פוטנציאל, אבל הראיונות שהוא מנפיק הם במשקל נוצה וחסרי מעוף
כאילו נכתבו על ידי גלולת שינה. וזה לא נאמר כדי להעיד על הכישורים הטלוויזיונים שלו. יותר מהכל מומחשת כאן המצוקה של הערוץ כגוף שידור שלכוד בתפיסת עולם שבלונית, מיושנת ונטולת השראה, עד כדי כך שהוא כמעט לא מסוגל להנפיק חומרים אחרים. הוא מסתכל סביבו, הוא יודע שהוא שוקע, אבל בלב המערבולת קצת מאוחר מדי ללמוד לשחות.
