לא נצרבת בלהט

אז יש לי חדשות טובות, ואני יכול להעיד עליהן גם מכלי ראשון: יהיה בסדר. וגם אתם תהיו בסדר. באמת. איך אני יודע? כי בתחילת הקיץ הזה נשרף לנו הבית, ועד היום לא חזרנו אליו. זאת לא הייתה שריפה גדולה כמו בחיפה או בנטף. רק ארבעה בתים עלו באש אז, בשכונה ט' של מבשרת ציון. שריפה התלקחה בשמורת הטבע של נחל חלילים ואחזה בבתים הקיצוניים בשכונה, בשיפולי הוואדי.

אחד מהם היה הבית שלנו. אני זוכר היטב איך עמדתי אז, קרוב מדי אל האש, והתזתי עליה מים מהצינור של הגינה. המים האלה רק הצחיקו את הלהבות, והן השמידו תוך דקות את עצי הגינה ואת הפרגולה של המרפסת, ואחזו בבית עצמו. אני זוכר את יללות מכוניות הכיבוי שלא הגיעו. ראיתי אותן מרחוק, בעודי אוחז בצינור ומתיז לכל עבר, עומדות על הכביש הראשי לירושלים, תקועות בפקק הרגיל של שעות אחר הצהריים, צופרות וצופרות ולא מצליחות להשתחרר ממנו.

שריפה בנטף

אני זוכר את הצעקות של השכנים שקראו לי להפסיק את ניסיונות הכיבוי העלובים שלי ולעזוב את הבית לפני שיהיה מאוחר מדי. אני זוכר את הפחד בעיניהם של בני המשפחה, את הדמעות, ואת הנביחות של הכלבים. אני זוכר את עמוד האש שזינק אל השמים כשהלהבות אחזו בגג הפרגולה, ואת השאלה של בתי "אבא, איפה נישן היום בלילה?", שלא היה לי מושג איך לענות עליה.

כשאנחנו שומעים או חושבים על אנשים שביתם נשרף, אנו אומרים לעצמנו שזה נורא, שהם מסכנים כל כך, שזה אסון, שחייהם אינם חיים. ואנו צודקים - אבל רק בטווח הקצר.

אחד הממצאים המהימנים ביותר, שחוזר על עצמו שוב ושוב בספרות של הפסיכולוגיה המחקרית המודרנית, הוא זה: בני אדם כמעט תמיד טועים כאשר הם מנסים להעריך את ההשפעה של אירועי חיים שונים, טובים ורעים, על אושרם ועל חייהם. והטעויות שלנו הן בכיוון אחד, ורק אחד: אנחנו מפריזים עד מאוד בהערכה הזאת.

כמעט כולנו בטוחים שאם רק נזכה בפיס, חיינו ישתנו מן הקצה עד הקצה ונהיה מאושרים. ויש מי שמוכרים לנו את השקר הזה שוב ושוב, ובהצלחה גדולה. חברת הצריכה המערבית הדורסנית לא מפסיקה לפתות אותנו לחשוב ש"אם רק (השלימו את החסר, וקנו אותו בתשלומים) - אז תהיו מאושרים לנצח".

אבל לפני כמעט 40 שנה עשו שלושה חוקרים צעירים, פיליפ בריקמן, דן קוטס ורוני ג'נוף-בולמן, ניסוי שתוצאותיו נלמדות עד היום, ושחזרו עליו מאז פעמים רבות. הם בדקו מה קורה לאושרם של אנשים שזכו בפרס כספי ענק בהגרלת הלוטו בארצות הברית, אלה ש"אראלה התקשרה אליהם", והפכו למולטי-מיליונרים בן-לילה.

המסקנות שלהם היו חד-משמעיות: האנשים שזכו בלוטו אכן הפכו להיות מאושרים עד הגג בימים ובשבועות הראשונים לאחר הזכייה הגדולה. אבל תוך שנה אחת, שנה אחת ולא יותר, רמת האושר ושביעות הרצון שלהם מן החיים דעכו וירדו בחזרה לממוצע האמריקני. וזה נכון לא רק בטוב, אלא גם ברע.

החוקרים בדקו גם מה קרה לאנשים שעברו תאונה שהפכה אותם לנכים על כיסא גלגלים, כלומר, מה קרה לאושרם של אנשים שברגע אחד הפכו מבריאים למשותקים לכל חייהם, ללא תקווה להחלמה. כמו שאפשר לצפות, בימים ובשבועות הראשונים חרב עולמם של האנשים האלה, וחלקם דיברו בגלוי על התאבדות. אבל תוך שנה רמת האושר ושביעות הרצון שלהם עלתה מחדש, לא ממש עד לממוצע האמריקאי, אבל כמעט אליו, והם חיו עמוק בתחום הנורמה – על כיסא הגלגלים שלהם.

נהוג לומר שהזמן רופא גדול, וזה נכון, וטוב שכך. תודה לאל שכך הוא. אבל הצד השני של המטבע הזה הוא שהזמן גם שוחק ביעילות את האושר שלנו בעקבות אירועי חיים שמחים. הכול זורם, ובסופו של דבר אנו חוזרים להיות אנו-עצמנו, לטוב ולרע.

באחד השירים שאני - ולא רק אני - הכי אוהב, אומרת המשוררת לאה גולדברג: "את תלכי בשדה לבדך / לא נצרבת בלהט / השריפות בדרכים שסמרו / מאימה ומדם...". היא כתבה, ככל הנראה, על מלחמת העולם השנייה, שהשתוללה אז באירופה, ושרפה לא רק רבים מבני משפחתה וחבריה, אלא גם את כל עולם נעוריה של המהגרת הצעירה מליטא.

אבל ללאה גולדברג, וכמוה לדור שלם של אנשים שעולמם חרב עליהם, ושרדו את התופת, נכונות גם השורות הבאות: "ופשוטים הדברים וחיים / ומותר בם לנגוע / ומותר לאהוב / ומותר ומותר לאהוב".

עברה כמעט חצי שנה מאז השריפה במבשרת. לבית המשתקם שלנו יש כבר גג, שהספיקו לסיים אותו רגע לפני שהתחילו הגשמים. אבל סוף השיפוץ עדיין רחוק, והזיכרונות של אותו יום של אש ואובדן עדיין חזקים. לפעמים אפילו קורה לי שאני מסיים עוד שיחה מתסכלת עם נציג של חברת הביטוח, ומהרהר באפשרות התיאורטית לשרוף את ביתו של האיש, כדי שאולי יצליח להבין איך מרגיש הלקוח, שלא קיבל עדיין את כל הפיצוי המגיע לו.

הכול נכון. אבל עדיין צוחקים אצלנו במשפחה. נדמה לי שאנחנו לא פחות מאושרים היום משהיינו בשנה שעברה, ואולי אפילו קצת יותר. ולכן, מה שיש לי לומר לאנשים הרבים בינינו שביתם נשרף הוא מעודד, והוא בא לא מספרים וממאמרים, אלא מתוך לבי ממש: אחים שלי, יהיה בסדר. באמת.