מניה בקריסה: דאלאס הולכת לאיבוד
האריסון בארנס לוקח על עצמו המון, נוביצקי לא מפסיק לפספס משחקים, בוגוט לא פקטור בהתקפה והקבוצה מגרדת את התחתית כמעט בכל פרמטר חשוב. בלי ששמנו לב, פתיחת העונה של המאבריקס הפכה לתאונה אחת גדולה. זה לא אומר שאפשר לדבר עם הבעלים הכי צבעוני בליגה על טנקינג
בערך רבע עונת NBA כבר מאחורינו, וזה אומר שאפשר להתחיל לגבש מסקנות זהירות לגבי מה שראינו עד עכשיו. כ-20 משחקים יכולים לספק תשתית ראייתית אמינה מספיק לכך שההתאקלמות של קווין דוראנט בגולדן סטייט כמעט מושלמת, שפילדלפיה היא כבר לא נמושה ושהניקס מתכוונים לפנות את משבצת הקוריוז של הליגה.
שלא במקרה, פרק הזמן הזה מספק ביסוס למסקנה מפתיעה ועצובה: דאלאס היא קבוצה חלשה ופגיעה להחריד, שרק בעוד 25 לילות נוספים נדע אולי אם הדשדוש הנוכחי שלה בתחתית המערב הוא רק פרומו לקראת קריסה כואבת יותר בהמשך.
לא הרבה הימרו על כך שהמאבריקס יילחמו על מקום בטופ חמש של המערב, אבל השינויים שקרו שם בקיץ בטח לא רימזו על התרסקות כזו, מהסוג שגם זקני העיר לא זוכרים. ההפסד השמיני ברציפות של הקבוצה בעלת התקציב השישי בגובהו בליגה, בתבוסה לקליבלנד, חתם את שרשרת ההפסדים הארוכה ביותר שלה מאז עונת 1997/1998. הבעיה האמיתית היא שהפתיחה הזאת, הגרועה ביותר של דאלאס מאז ה-23:1 ב-1993/1994, מנקזת אליה רק חצי מהפיאסקו.
חלום הבלהות האולי זמני הזה הופך קודר יותר לאור היסטוריית ההצלחות הנדירה של המועדון בשני העשורים האחרונים, עם 15 העפלות לפלייאוף ב-16 עונות. במילים אחרות, אפשר להעריך בזהירות כבר עכשיו שהעונה תהפוך לנקודה שחורה בתוך אי של יציבות. השאלה המרכזית כרגע: איך עוצרים את העגלה השוקעת ומוציאים אותה מהבוץ. ספוילר אפשרי: רצף של ארבעה משחקי בית בשבעת הימים הקרובים, שאם יביא שלושה או ארבעה ניצחונות יכול להתחיל לעזור בהפיכת הקערה על פיה.
מגע הקסם הפסיק לעבוד
זה היה קיץ מפוספס מבחינת מארק קיובן, אבל בטח לא כזה שאמור לרמז על קטסטרופה עתידית. על אף שלא הצליח לשים את היד על מייק קונלי וחסן ווייטסייד, שריפדו את הארנקים שלהם בעזרת ערימות כסף של אנשים עשירים אחרים, קשה לומר שריק קרלייל איבד הרבה מכוחו. לפחות על הנייר. את צ'נדלר פרסונס הפצוע החליף האריסון בארנס שהגיע עם אזיקים למעמד החתימה - רפרנס משעשע לסאגת ההברזה של דיאנדרה ג'ורדן מהקיץ שעבר – והיה אמור להוות תוספת כוח משמעותית.
זה הרגיש כמו שדרוג למרות רגעי ההיחנקות של בארנס בסדרת הגמר האחרונה מול הקאבס, בערך כמו שצירופו של אנדרו בוגוט מהווריורס על חשבונו של זאזה פאצ'וליה סימן על הלך רוח חיובי בקו הקדמי. הניסיון של ריימונד פלטון נדד לקליפרס, דייויד לי הלך לסן אנטוניו, אבל במקומם הגיעו תחליפים סבירים כמו סת' קרי, ג'ונתן גיבסון וקווינסי אייסי. אז מה בכל זאת לא בסדר? איך הפכה דאלאס מקבוצת פלייאוף לגיטימית לאסון?
החלק הראשון קשור לעניין פשוט יחסית, כנראה – החיבור. וקרלייל, שכבר ידע להוציא מסגלים בינוניים יחסית הרבה יותר ממה שהם שווים באמת, נתקל בפעם הראשונה במחסומים מקצועיים שנראים גבוהים מדי אפילו בשבילו. ברגע שווסלי מתיוס מרשה לעצמו לשחרר 8.0 זריקות מחוץ לקשת מדי לילה (מקום שלישי בליגה), אבל הקבוצה כולה קולעת ב-40.9 אחוזים מהשדה (אחרונה בליגה) וב-31.4 אחוזים ל-3 (לפני אחרונה), גם ההתאדות הכמעט מוחלטת של בוגוט בהתקפה הופכת פתאום לאייטם שולי.
הסוגיה השנייה עשויה להתברר כאקוטית יותר. דירק נוביצקי, מנציגיו האחרונים של דור הנפילים, נשאר לעוד עונה אחת לפחות (ובשכר מתגמל מאוד של 25 מיליון דולר) - אבל בגיל 38 לא מצליח להתאושש מפציעה מטרידה בגיד האכילס, שכובלת אותו ללבוש אזרחי. מתוך 18 המשחקים הראשונים של העונה הוא החמיץ 13, שניים בגלל מחלה. בחמישה שכן שיחק הפסיד והעמיד את הממוצעים הנמוכים ביותר שלו מאז עונת הרוקי (12.2 נקודות ב-26.1 דקות). יותר מחודש בתוך העונה, הוא עדיין לא טעם טעמו של ניצחון אחד.
על כל פנים, שמו של בעל הבית עלה לכותרות לאחרונה בהקשרים אחרים לגמרי. רק לא מזמן הוא החליט לשלול את האקרדיטציה של כתבי ESPN למשחקים של המאבריקס במטרה להילחם מלחמת חורמה ב"סיקור האוטומטי" (וחזר בו). השבוע התנגח פומבית בשופט קן מאואר, ודרש להשעות אותו בגלל שפספס שריקה במשחק בין ברוקלין לקליפרס.
הקבוצה השבעה בליגה
הפיוז הקצר של קיובן הוא בטח לא מקור הבעיה, אבל גם רחוק מלהיות המענה. בינתיים, על הפרקט, לאחד מסימני השאלה שלו קוראים האריסון בארנס. כן, הפציעה של נוביצקי משמעותית ופגעה בכימיה וגם ההשבתות של דרון וויליאמס ודווין האריס (שחזר בהפסד האחרון לספרס) היו קריטיות. לצד כל זה אי אפשר להתחמק משאלה חשובה - האם 20.3 הנקודות שבארנס קולע בממוצע הן אולי הדבר הכי פחות מועיל שקרה לדאלאס בשנים האחרונות?
בארנס הוא אמנם שחקן מגוון שיכול לארגן לעצמו מצבי קליעה וייתכן שגם שכלל את הרפרטואר, אבל נדמה שהשבועות האחרונים הטילו ספק מחודש ביכולת המנהיגות הלא מוכחת ממילא שלו, בטח לא בקבוצה עם יומרות לומר משהו במערב מפוצץ באיכויות. הנקודה הזו הופכת לבוערת יותר בקבוצה שמחפשת רועה וותיק שיוביל אותה למקום בטוח, בזמן שהרועה האמיתי בחוץ.
זה ניכר כבר בתקופת הכנה רעה, שהתאפיינה בעיקר ב-3 מ-18 מצטבר בזריקות לשלוש. במשחק אחד בלבד קלע מעל 10 נקודות, וגם הוא נגמר בהפסד. במשחקים האחרונים זה ממש לא המצב; בארנס כבר מדייק ב-30.2 אחוזים מבחוץ ועושה מעל ומעבר, אבל זה עדיין מעט לעומת ה-38.3 אחוזים של העונה שעברה או ה-40.5 מ-2014/2015 – ונמוך גם מממוצע הקריירה שלו מהטווח הזה (37.1). והכי חשוב: גם כשהוא מצטיין, וזה קורה על בסיס די קבוע, זה לא עוזר לקבוצה לנצח.
כמו שאתם אולי מבינים מהנימה, התלות במה שהיה אמור להיות הגורם המייצב ובינתיים לא ממש מצליח למנוע מהקבוצה להיראות רע היא לא הגורם המדאיג היחידי. הספסל מספק תרומה מועטה (31.2 נקודות) וגם לא מקבל אמון אמיתי מקרלייל. ג'יי.ג'יי בראה, עד ששבר את הרגל (יחזור רק בעוד כארבעה שבועות), קיבל לעומת זאת קרדיט כמעט בלתי מוגבל – 33.1 דקות מדי לילה בממוצע. מעולם הוא לא שיחק כל-כך הרבה.
בראה ובארנס הם שחקנים נחמדים, ייתכן מאוד רק שהם פשוט לא בתפקיד נכון. זה יכול להיות חלק מההסבר לכך שדאלאס המבוגרת (רק הקליפרס והקאבס יותר זקנות ממנה), הפכה לקבוצה רכה שאולי כבר נמצאת מעבר לשיאה. בהיעדר יכולת אישית גבוהה להסתמך עליה או הוצאה טובה לפועל של שיטה מנצחת שתסתיר ולא תבליט את ההיעדרות של הכוכב הגדול, היא ניצבת בתחתית הליגה כמעט בכל פרמטר חשוב (מקום אחרון בריבאונדים, אסיסטים נקודות למשחק גם יחד). כל זה, אגב, למרות הגנה סבירה בהחלט וחומר שחקנים עם פוטנציאל.
כמובן שכדי שקבוצה תנצח רק שלושה משחקים מתוך 18 צריכים לקרות עוד דברים מעבר לעניינים מקצועיים נטו. חוסר מזל הוא לרוב מרכיב משמעותי בהצטברות חריגה של תוצאות גרועות, ולדאלאס היה ממנו בשפע עד כה. דווין האריס, דרון וויליאמס (שכבר הצהיר על רצונו להיות לוחם MMA כשיפרוש) ובראה, למשל, שיחקו במצטבר רק 21 פעמים עד כה. גם כשהוא נושק ל-40, סלי הקלאץ' והנוכחות של נוביצקי היו חסרים בצורה קיצונית בשבעת ההפסדים הצמודים, מתחת לעשר נקודות הפרש, שדאלאס שלו ספגה.
ועדיין, זה לא אומר שתתפסו את קיובן מיואש. הוא לא מתכוון לנקוט באסטרטגיית הטנקינג המושמצת – שמוכנה להקריב עונה, אבל עד הסוף, למען הבחירה הראשונה בדראפט הקרוב. "צריך לזכור שגם אם אתה מחזיק במאזן הגרוע בליגה, עדיין יש סיכוי של 75 אחוזים שלא תקבל את הבחירה הראשונה", אמר לאחרונה. "אני לא חושב שזו הדרך הנכונה".
בקיצור, גם קיובן הפנים שלא כדאי לו לבנות על פרסי ניחומים כשהכל נגמר. למזלו, הוא נמצא בשלב שבו עדיין לא לגמרי מאוחר להתחיל במקצה תיקונים זריז. רק צריך למצוא את הדרך להתחיל להוציא אותו לפועל, שבועות ספורים לפני ההגעה אל נקודת האל-חזור האמיתית.
לפנייה לכתב/ת 
