"הסודות של איידה": דוקו משפחתי מורכב
סרטו הדוקומנטרי של אלון שורץ, המפגיש שני אחים לאחר יותר מ-60 שנה מחזיר את הצופים לכאוס שלאחר מלחמת העולם השניה. עירוב הרגעים המרגשים לצד כאלה שמעלים תהיות על חוסר אותנטיות והסתרת האמת מהגיבור לא מונעים את ההנאה שבצפייה בו
הטשטוש ההולך ומתבסס בשנים האחרונות בין תיעוד ובידיון מוצא את ביטויו גם בסרטו של אלון שורץ, "הסודות של איידה". ואמנם הסרט, שניתן להגדירו כ-"tearjerker דוקומנטרי", סוחף את הצופים אל סיפור משפחתי-מלודרמטי שנדמה כאילו נלקח מסוחט דמעות הוליוודי של שנות ה-40. וכמו "פרינסס שואו" של עידו הר, שמוצג עדיין בבתי הקולנוע, ואף הוא נשען על נרטיב מלודרמטי מובהק – גם הסרט הזה מעלה תהיות באשר למידת האותנטיות של סצינות דרמטיות מכריעות שנדמות יותר כאילו שוחזרו אל מול המצלמה.
גיבורי "הסודות של איידה", שזכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל דוקאביב האחרון, הם שני אחים שהסרט מפגיש ביניהם לראשונה אחרי יותר מ-60 שנה. האחד הוא יצחק, בנה המאומץ של משפחה מכפר ידידיה, והשני הוא שפסל, אחיו הצעיר והעיוור המתגורר בקנדה. בילדותו שלחה את יצחק האם, איידה, ממחנה העקורים ברגן בלזן לפלשתינה, ואילו היא עצמה, שעברה להתגורר בקנדה, ניתקה את הקשר עם בנה השני שגדל שם עם אביו.
הסרט נפתח בלווייתה של מי שתתברר כאיידה, שהלכה לעולמה בשיבה טובה בקנדה, ועובר אחורה בזמן כאשר יצחק מגלה את דבר קיומו של אחיו (ולמעשה מסתבר כי כמעט כל הסובבים אותו ידעו על כך, כולל הבמאי עצמו, שהוא אחיינו של יצחק, והסתירו זאת ממנו). מכאן מתחילה מסכת גילויים של סודות משפחתיים, שאותם כמובן לא נחשוף, אך הם מתגלים תוך כדי ובעקבות המסע אל האם שעורכים שני הבנים.
ביקורות נוספות במדור הקולנוע של ynet:
במישור הקולקטיבי, "הסודות של איידה" עוסק בגורל היהודי שאחרי המלחמה. מעט סרטים העוסקים בניצולי השואה מתרכזים במחנות העקורים ובמסע לפלשתינה (דוגמא בולטת אחת היא הדוקודרמה הנפלאה "הבלתי לגאליים" שביים מאיר לוין ב-1947 ועקבה אחרי נדודיהם של הפליטים היהודיים באירופה). בסרטו של שורץ, מחנה ברגן בלזן, שהפך למחנה עקורים, מתגלה כאתר המסמל חזרה לחיים ושל פעילות חברתית ותרבותית ענפה.
לא שהדברים האלה אינם ידועים זה מכבר, אבל גורל גיבורי "הסודות של איידה" משקף, במידה רבה, את הכאוס המוסרי והחברתי ששרר אז באירופה. כאשר שפסל אומר ברגע כלשהו בסרט "אני חושב שאני אדם שאמא יכולה הייתה לאהוב" – הוא לא רק משמיע משפט קורע לב, אלא גם מצביע על סיפורה של איידה כמייצג של הכאוס הזה.
עיסוקו של הסרט בטראומה של המלחמה ותוצאותיה עולה דווקא דרך חוויית הנטישה של בני הדור השני, יצחק ושפסל שנולדו אחריה. הניסיון שלהם להבין מה גרם לאמם לוותר עליהם (הקשר עם יצחק אמנם חודש בנערותו), אמור להביא לכדי פתרון את החידה הגדולה של חייהם וזהותם. לזכותם, ולזכות סרטו של שוורץ, ייאמר שהמסע הזה אינו נובע מרגשות של כעס והַאֲשמה, אבל גם לא מתוך כוונה מאולצת להגיע לפיוס.
מדוע מעולם לא חיפשה את שפסל, מדוע שלחה את יצחק לפלשתינה, למשפחה מאמצת, ומיהו אביהם של השניים? דמותו של מעין-בלש (חוקר שורשים משפחתיים) שמופיעה בסרט – באופן מעט מאולץ, יש לציין – מדגישה את היות הזהות, עוד מימי אדיפוס, התעלומה הגדולה של חיינו. וכאשר הבמאי עצמו בוחר להתוודות אל מול המצלמה ודודו על פרט ביוגרפי מכריע שהיה שותף להסתרה ממנו – נדמה שעולה פה שאלה אתית הנוגעת לניצול המתועד ורגשותיו לצרכי היצירה.
מוטב לו הסרט היה מוותר על סצינות שנדמות כאילו עוצבו, כאמור, לצרכי הצילומים. שימו לב, למשל, למיקום המצלמה במפגש הראשון בין יצחק ושפסל על מנת לתהות אם לא מדובר בעצם בסיטואציה מבוימת, וכך גם לכמה מתגובותיו הרגשניות של יצחק המדגישות את הנאמר. אבל גם אם זוהי רק תחושה שאינה מבוססת, אין בכך כדי לפגום מההנאה ש"הסודות של איידה" מעורר. סרטו של שורץ רק מחזק את התחושה שהמציאות מספקת את התסריטים הכי מופרכים.
