מבחן המציאות: כשאופטימיות פוגשת טרגדיה

השעה 15:30 אני מתקשרת ליוסי לוודא שהוא בדרך, אין מענה. שוב ושוב ואז שולחת הודעה כי אני מקווה שהוא כבר בדרך ללוויה. באותו הרגע ממש מקבלת טלפון מהמעסיק של יוסי, עלי להגיע לאיכילוב, יוסי נפל בזמן העבודה, הוא פצוע במצב אנוש.

שש שנים קודם, בעיצומו של חיפוש אחר הגבר של חיי, דייטים ושאר הכרויות, דפיקה בדלת ביתי, בפתח בן הזוג החדש של החברה שלי, איתו ,דרך מקרה, חברו הטוב יוסי. זה היה הרגע ששינה לשנינו את החיים. מיד החל הרומן בינינו, החיבור היה מיידי וחזק, היה ברור לשנינו לגמרי לאן הקשר מוביל.

הרגשנו ברי מזל וחלקנו את השמחה והאהבה שלנו עם הכלל

החתונה היתה פרויקט גדול שלווה גם בצוות צלמים של סדרת הדוקו 'חתונה ישראלית'. הרגשנו ברי מזל וחלקנו את השמחה והאהבה שלנו עם הכלל. התחתנו, נולד לנו ילד מקסים החיים נראו מבטיחים עם הרבה מאוד אופטימיות, עד שביום אחד החיים כפי שהכרנו אותם נעצרו.

שיעור בצניעות משהו. הופתעתי בחיי פעמיים, בהכרות מקרית עם הגבר של חיי - יוסי, אבא של בני נדב- ובפעם השנייה למצער. כשכמעט ואיבדתי אותו.

בצהרי אותו יום באפריל, יוסי שהיה על גג קניון לצורך עבודה, מעד ונפל לרצפת שיש מגובה של 12 מטרים. הפציעה היתה אנושה. הגעתי לבית החולים מיד. את יוסי אי אפשר היה לזהות, הרופאים ביקשו לשוחח והמסר שלהם היה ברור וחד - הם ביקשו ממני ומבני משפחתנו להיפרד. אי אפשר להתחיל להסביר מה עבר לי בראש ובבטן באותם רגעים, אבל הבנתי שאני צריכה לעשות בחירה ולעמוד מאחוריה.

הסכם עם אלוהים

עשיתי הסכם עם אלוהים, "תשאיר לי את יוסי ואני אעשה ככל שאוכל עבורו, עבור המשפחה שלנו למשך כל החיים". מרגע שבחרתי אספתי את עצמי ולא היה לי ספק שלדרך שבחרתי אהיה מחויבת בכל כוחי הפיזי והנפשי. לא ברור איך הצלחתי לגייס כוחות ולדבר אל ליבם של הרופאים, לבקש מהם לא לוותר, ניסיתי להסביר להם שיוסי הוא אדם מיוחד, הוא האיש שלי, האהבה שלי, והאבא של בננו שעדיין לא מלאה לו שנה.

"תשאיר לי את יוסי ואני אעשה ככל שאוכל עבורו, עבור המשפחה שלנו למשך כל החיים".

יוסי כנראה בחר גם הוא להיאבק. הוא שרד את הלילה הראשון ואחריו עבר סדרה ארוכה של ניתוחים כדי לאחות את השברים והקרעים בגופו. כל ניתוח עבר בחרדה, לא פעם התפתחו זיהומים שהשאירו אותו שוב תלוי בין חיים למוות. באורח נס הוא הצליח להתגבר על המכשולים ולאחר כחודש הועבר מטיפול נמרץ למחלקה פנימית בבית החולים לחודשיים נוספים, כשהוא עדיין מורדם ומונשם.

לאחר חודשים בבית החולים כבר הבנתי שאם יוסי מונשם הוא לא יוכל לזכות לתהליך שיקום, ביקשתי להתייעץ עם מומחה שאמר באופן חד משמעי שיוסי אינו יכול להיגמל ממנשם. אך משהו בבטן סירב להאמין, יותר נכון האמנתי שיוסי רוצה להישאר איתנו ורוצה להיגמל.

ביקשתי רשות לנסות לגמול אותו בעצמי, כמובן בפיקוח של הצוות הרפואי במחלקה. למזלי ד"ר גיא חושן, סגן מנהל המחלקה בה יוסי שהה, אישר לי לנסות. זה לקח שמונה ימים ארוכים מאוד, בהם תחינותיי נשמעו בכל המחלקה אך זה הצליח, בזכות הרבה אמונה יוסי החל לנשום באופן עצמוני.

השלב הבא היה לנסות להשיג מיטת שיקום בבית לוינשטיין, וגם הפעם לא ויתרתי. פגשתי את כל מי שצריך כדי לאפשר את ההזדמנות,  ובשיאו של הקיץ התפנתה מיטה ויוסי עבר למחלקה, במטרה לנסות להשיב את הכרתו. משימה לא פשוטה.

כבר בקליטה הסבירו לי שהמיטה מתפנה לחצי שנה בלבד, חמישה חודשים עוברים ושוב אני נאלצת להילחם כדי להשיג אישור להארכת שהות. כל הצוות הרפואי, הסיעודי והפרא-רפואי מכירים אותנו ודואגים לנו, וכנראה שהסיפור שלנו נגע לליבם כי בסופו של דבר יוסי נשאר במחקה הזו כעשרה חודשים.

הנס הגדול התרחש כשנה לאחר התאונה. ב- 27.4.15 יוסי פוקח את עיניו ומתחיל להגיב. ההתרגשות עצומה. אני מתחילה להבין שהאמונה והתקווה מנצחים, שיש עוד סיכוי שבננו יכיר את אביו ולא רק כמחוסר הכרה.

לאורך כל התקופה אני מקפידה להגיע עם נדב לבקר את יוסי, שיכיר את אבא, לא משנה באיזה אופן. אני מאמינה שעצם העובדה שדיברתי אל יוסי והסברתי לו שבננו הגיע לבקר, עזרה וסייעה לתהליך לאורך כל הדרך וכפי שחשבתי, בהמשך יוסי החל להגיב אליו ונדב, נתן לו כוח ואהבה טבעית של ילד לאביו.

הוא כתב הילה וצייר לב

מיד עם ההתעוררות של יוסי החל תהליך שיקום ארוך ומורכב, פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, קלינאי תקשורת, תזונאית קלינית ועוד. כבר בתחילת הדרך שוב נאמר לי שאין סיכוי לשיקום ושוב טעו כל הרופאים - הוא התקדם אומנם בצעדים מאוד איטיים ועם לא מעט צעדים אחורה, אך הייתה התקדמות.

יוסי החל לתקשר בעזרת לוח כתיבה, הוא הבין את הוראות התרגילים וביצע אותם, ולא ויתר. אני הייתי שם איתו כל יום ודרבנתי אותו יחד עם צוות המטפלים. לעולם לא אשכח את המסר הראשון שיוסי כתב לי על הלוח: הוא כתב הילה וצייר לב.

"החיבור היה מיידי וחזק, היה ברור לשנינו לגמרי לאן הקשר מוביל".

לפני קצת יותר מחצי שנה הודיעו לנו מבית לוינשטיין שתהליך השיקום הסתיים ואי אפשר להשאיר את יוסי במחלקת השיקום ואני צריכה להחליט אם אני מעבירה את יוסי הביתה או למוסד סיעודי. אתם כבר מבינים שלא הייתה פה שאלה. למרות הפחדים העצומים והאחריות הרבה, החלטתי שיוסי יוצא לבית שלנו, רק שהייתי צריכה למצוא בית שיתאים למצבו. זה לא היה פשוט וכמובן שלא זול להנגיש בית בישראל.

לחגוג איתנו החיים ואת כוחה של האהבה והאמונה

ממרץ 2016, יוסי בבית יחד איתי ועם נדב בננו, כשאנחנו נעזרים במטפל סיעודי. הטיפולים שהמדינה מממנת הצטמצמו לשני טיפולי פיזיותרפיה בשבוע. מיותר לציין שהצרכים גדולים, הרבה יותר גדולים. כדי להצליח לשמור על טונוס שריר יוסי מקבל כיום גם טיפולים הידרותרפיים, וכדי להצליח לשקם את יכולת הדיבור שלו הוא זקוק לקלינאית תקשורת על בסיסי יום יומי. אלה טיפולים מאוד יקרים שאנחנו נאלצים לממן באופן עצמאי.

היום, שמונה חודשים אחרי שיוסי שב הביתה, הבנתי שכדי להמשיך אני חייבת עזרה. החלטנו לעשות מעשה וליזום ערב לגיוס כספים לטובת המשך השיקום של יוסי. מכאן השתלשלות האירועים היא מדהימה ומרגשת: ההתגייסות של אנשים שאינני מכירה בכלל  מחזקת אותי בכל בוקר מחדש, גיליתי את הצד האנושי והיפה של החברה שלנו בישראל.

תוך יום התגייסו מפיקה ועוזרת הפקה, גרפיקאים, מועדון 'הגריי' ושלל אומנים שהחליטו להעניק מזמנם כדי שיהיה גם כיף: אליעד, סי היימן, אבי נוסבאום, אורי חזקיה, רז שמואלי ויוני יעיש.

אני מבקשת להודות לכל מי שהצטרף אלינו ומזמינה אתכם לחגוג איתנו החיים ואת כוחה של האהבה והאמונה .

הערב שלנו יתקיים ב-18.12.16 במועדון 'הגריי' ביהוד ונשמח מאוד אם תקחו בו חלק.

לרכישת כרטיסים או תרומות לחצו כאן .