הדמוקרטיה האמיתית

בימים הקרובים נשמע כולנו הרבה מילים ריקות על "סוף הדמוקרטיה", עם חקיקת חוק ההסדרה שיוצאת סוף־סוף לדרך, למרות התנגדות היועץ המשפטי לממשלה. נכון, העובדה שחוק ההסדרה עומד בפני חקיקה היא באמת מפתיעה, אבל האזהרות על "סוף הדמוקרטיה" הרבה פחות מפתיעות. במדינת ישראל אנחנו שומעים אחת לחודש על סוף הדמוקרטיה, וזה כמעט מפליא שעוד ישנה כאן דמוקרטיה שיכולה להגיע פעם נוספת לסופה. אולם, בניגוד לכל האזהרות - חקיקת חוק ההסדרה איננה סוף הדמוקרטיה. בדיוק ההפך. היא אולי תחילת חזרתה של הדמוקרטיה לחיים.

המילה "דמוקרטיה" עברה בתודעתנו שיבוש חמור. בתהליך של שנים רבות, שחלק ניכר ממנו מבורך, הועמסו על המילה היוונית בת שמונה האותיות משמעויות רבות מספור. הבעיה היא שכחלק מהתהליך, משמעותה המקורית והחשובה של המילה - שלטון העם, באמצעות נבחריו - כמעט שנשכחה.

זה הזמן להיזכר: במדינה דמוקרטית מי שקובע את המדיניות שלפיה מתנהלת המדינה הם נבחרי העם. המחוקקים, חברי הכנסת, קובעים את גבולות הגזרה באמצעות החוקים, והרשות המבצעת, הממשלה, קובעת את מדיניותה בתוך גבולות הגזרה האלו. תפקידו של המשפט הציבורי הוא בסך הכל להכריע האם הרשות המבצעת חורגת מגבולות הגזרה שקבע לה המחוקק, והאם המחוקק חרג מגבולות הגזרה שהוא קבע לעצמו בחוקי היסוד.

בעולם אוטופי העובדה שלמשפטן ישנן עמדות אישיות בנוגע לסוגיות המונחות על השולחן לא הייתה צריכה להשפיע על תפקודו. אבל כולנו בני אדם, משפט איננו מתמטיקה, ולמי שמפרש את החוקים נתונה גמישות לא קטנה. לא פעם נכנס לתוך הפרשנות, במתכוון או בהיסח הדעת, עולמו הערכי של המפרש. במצב הזה נוצר טשטוש מסוכן בין תפקיד קובע המדיניות לבין תפקיד המשפטן, שומר הסף.

בדיוק במקום הזה שבו היועץ המשפטי לממשלה, למשל, מתנגד לחוק ההסדרה, צריכים נבחרי הציבור להחזיר את הכוח לידיים שלהם. הם אלו שצריכים וחייבים לקבוע מחדש את גבולות הגזרה. חוק ההסדרה מחזיר את ההכרעה על עתיד ההתיישבות ביהודה ושומרון למקום הטבעי, לכנסת ולממשלה. הוא עוצר את האבסורד שבו המשפטנים הופכים לקובעי מדיניות.

ברור שאין לסוגיית ההסדרה תשובה משפטית טהורה אחת. מספיק לקרוא את דו"ח טליה ששון מחד ודו"ח ועדת השופט לוי מאידך כדי להיווכח בכך. במקום כזה, שבו השאלה הכאילו-משפטית הופכת בעצם לשאלה ערכית-ציבורית, המעשה הדמוקרטי הוא להחזיר את ההכרעה למקומה הטבעי. המקום הזה הוא הכנסת, בית המחוקקים של ישראל. ולכן חוק ההסדרה, אם אכן יצלח את כל משוכות החקיקה, יהיה תמצית הדמוקרטיה ולא סוף הדמוקרטיה.