"נמאס לי להסביר לאנשים על ההפרש הגדול בין ילדיי"
אחרי שנולד הילד הראשון, אביב בורנשטיין ואשתו נאלצו לעבור טיפולים כדי להגדיל את משפחתם. במשך עשר שנים נאלצו לענות על שאלות של אנשים ולשמוע הסברים למה ילד אחד זה לא מספיק, וגם עכשיו לספק הסברים על הפרש הגילאים הגדול
כל פעם השאלה הזאת חוזרת במתכונת כזו או אחרת. זה תמיד מתחיל מאותה הנקודה - מגלים שיש לי ילד אחד כמעט בן 13 וילדה בת 3, ואז אני מקבל את המבט הזה שרוצה להכניס אותי לכלא של כללי הבאת הילדים במדינת ישראל - "וואוו הפרש גדול". אני מסתכל על השואל ויודע מה תהיה השאלה הבאה. לפעמים אני נותן לשאול אותה לפני שאני מנחית את הפטיש על הראש ולפעמים אני אומר ישר. בכל זאת אין כמו שמחה לאיד וככזאת התשובה שלי תמיד משאירה את הצד השני המום ולא יודע מה להגיד. "כן... פער גדול, הרבה שנים של טיפולים".
אמרתי את מילת הקסם, טיפולים, פתאום הפרצוף שמסתכל עליי מאבד את הרצון להטיף לי מוסר שזה פער גדול מדי ולמה חיכיתי ולמה ולמה ולמה, כי אנחנו אוהבים להיכנס לתכנון המשפחתי של כל אחד, בכל זאת כל ישראל אחים. לא? אז כן, הילד הראשון הגיע טבעי. נכנסתי לאלי אקספרס והזמנתי ילד, הדואר באותן שנים עבד כמו שצריך, אז נחת עלינו ילד די מהר. לא היו בעיות, החסידה עבדה מצוין ומצאנו את עצמנו זוג צעיר עם ילד קטן.
זה פשוט לא הצליח
לקחנו את הזמן, רצינו ליהנות מהמוצר שקנינו ולא היה לנו יכולת לחלק את עצמנו לעוד ילד באותה תקופה. אבל כשכבר התחלנו לחשוב על עוד ילד, אחרי כמה שנים, זה פשוט לא הצליח. הילד לא רצה להגיע. לוקח זמן למערכת עד שהיא מתחילה איתך עם טיפולים ובינתיים הילד שלך גדל ואתה מתבגר.
עם הזמן הילד כבר גדל והפך ליותר עצמאי, אנחנו כבר היינו בתוך תהליך הטיפולים שבינתיים לא הביא לנו שום תוצאות ואני חייב להגיד שכבר השלמתי עם זה שיהיה לי ילד אחד. בכל זאת, יש כאלו שגם את זה אין להם והחיים שלי חזרו להיות נוחים - יקיצה טבעית בסופי שבוע, היכולת לשבת עם ספר ביום שישי או שבת או לחזור הביתה אחרי יום עבודה בלי המירוץ הזה של מקלחות והשכבות ועוד שאר ירקות שכלולים בתוך ילד קטן.
אמנם כשהם גדלים יש בעיות אחרות. אתה מחליף את ההוצאה של החיתולים על משחקי מחשב לילד והופך להיות סוג של נהג מונית, כשהוא מתקשר אלייך כשאתה בעבודה ומודיע שהיום אתה לוקח אותו לכאן ומסיע אותו לשם. כמובן שיש מגוון חוגים בשביל להשלים את האווירה.
לטורים הקודמים של אביב:
- "הבת שלי רוצה רק את אימא שלה"
- "הבת שלי מתגנבת כל לילה למיטה שלנו"
ומה עם ילד שלישי?
הטיפולים לא קלים והזמן עבר. בינתיים כמובן שאנשים שאלו אותנו - "אתם מתכוונים להישאר עם ילד אחד?". הרבה פעמים הייתי עונה להם תשובה חיובית, כי באותו הזמן הייתי מוכן נפשית ופיזית לזה שנהיה עם ילד אחד. ואז אתה מתחיל לשמוע את המשפטים הקבועים: "ילד אחד זה לא טוב", "ילד אחד גדל להיות מפונק", "ילד אחד הוא מסכן" ועוד. כל מיני פניני חוכמה שגרמו לי להבין למה לקח אברהם את יצחק בנו יחידו ורצה להקריב אותו, הוא פשוט שמע מהשכנים שלו שיש לו ילד אחד והוא יהיה מסכן והעדיף לגאול אותו מהיסורים שהוא יגדל להיות בודד בעולם, בלי אחים ואחיות.
כמובן שאתה עונה לאנשים ומנסה להסביר להם שגם ככה כבר יהיה הפרש גדול בין הילדים ומנסה לתת להם טיעוני נגד, אבל המשפחתיות הישראלית לא מקבלת אנשים שיוצאים מהתבנית הרגילה.
בסוף, אחרי כמה שנים של טיפולים, ביצית אחת נקלטה, קיבלנו הודעה מהחסידה שהיא מתכוונת להגיע והגיעה לעולם עוד ילדה. הפרש של עשר שנים מהילד הגדול. ועכשיו כשיש לי שני ילדים, אז אמנם יש פחות שאלות, אבל עדיין שואלים אותי מתי יגיע השלישי. אני מסתכל ואומר למי שלא יודע שהחלטנו לוותר על הילד באמצע ועברנו ישר לילד השלישי.
מי שלא צוחק מהבדיחה הזאת אני פשוט אומר לו שאחרי שנים של טיפולים אין לנו כוח לעבור שוב את כל המסע הזה ואנחנו מעדיפים לחיות את חיינו. מי שאין לו הומור בשביל להבין את הבדיחה של השלושה ילדים שתתקע לו בגרון התשובה הזאת. אני אמשיך לקבל בעיטות מהקטנה, להיות מונית של הגדול ולחיות את חיי עם חיוך גדול.
מה הפרש הגילאים האידיאלי? צפו בבייבי טוק:
לפנייה לכתב/ת 
