הנסיכה של דיסני התחפשה לאישה חזקה
מואנה, הדמות החדשה מבית דיסני, ממשיכה את הקו של גיבורות כמו מולאן, מרידה וגם אלזה - ולא רק מחפשת לה נסיך שיתחתן איתה. אבל מתחת לפני השטח רוחשים הסטריאוטיפים הקבועים שנמצאים שם עוד מימי שלגיה
בחורה מבית טוב צריכה לדעת לבשל ולשתוק הרבה, אמרה פעם שרית חדד ותמצתה בשורה את מהות דמותה של הנסיכה המצוירת לבית דיסני. אם ניקח את שלגייה כתוצרת הצחורה הראשונה לשושלת הנסיכות, הרי שתפקידה בבית הגמדים הסתכם בהתנסות בעבודות בית ובהורות טרם פגישתה עם הנסיך. אז זה יגאל אותה מבתוליה ויישא אותה אל הארמון הנוצץ, שם תוכל לבצע את הפרקטיקה שלמדה בבית הגמדים – לנקות, לבשל, ללדת ולדבר אל הקירות ואל הציפורים.
המורשת של שלגייה וחברותיה - כמו סינדרלה שבכלל לא הכירה את הנסיך, אבל נתנה לו את כל כולה כאילו הוא מתנת האל לאנושות, או בל היפה שסבלה מתסמונת שטוקהולם והתאהבה בחיה שכלאה אותה בארמון – בנתה דורות על גבי דורות של בנות שהאמינו שאם רק יבוא הנסיך שלהן, גם אם הוא קצת מקולקל, הן מיד יתקנו אותו בכוח האהבה והכל יבוא על מקומו בשלום, עד עצם היום הזה.
למעשה, רק על סף שנות ה-2000 נרשם שינוי כלשהו, פתאום משהו כמו נפרם במחוך ההדוק לגופן של הנסיכות והסטריאוטיפים המוכרים נדרשו להיעלם, או לפחות להסתתר היטב, והתפקיד המגדרי של הנסיכה השתנה, פתאום היא לא רק שמרה על הבית הפיזי, אלא גם, ובעיקר, על התא המשפחתי, ואפילו אחזה בנשק כשעשתה זאת.
מולאן (1998) יצאה להציל את אביה, התעלמה מהגבר לצדה ועשתה מהפכה. אבל את הכל היא עשתה כשהיא בדמותו של בן, כי חלילה נערה תילחם ותנצח ותזכה לתואר נסיכה, זה פשוט לא מתיישר יחד. כשנתגלה שהיא נערה, היא הודחה מתפקידה, אף שהייתה לוחמת מבריקה, ונאלצה להתמודד עם גברים שסירבו להקשיב לעצותיה. בסופו של דבר היא הצליחה, בתור נערה, להביא ניצחון לעמה בתחבולות נשיות שכללו את פיתוי הרשע הגדול והובלתו אל מותו.
לכאורה היא ניצחה, אבל כאישה לא עמדה לה הזכות להילחם פיזית ולהוכיח את גדולתה, היא הייתה צריכה לעשות זאת במניפולציות רגשיות. יתרה מזאת, השינויים בכוחה של הדמות הנשית נעשו תוך שימוש בסיפור עם סיני, לא בכזה שקשור במורשת אמריקנית המקדמת את הבלונד והכוכבים.
ב-2012, יותר מעשור אחרי, מרידה הסקוטית מ"אמיצה" הייתה אולי הסנונית הראשונה שסימנה איזשהו שינוי כשלימדה את אמה על "העולם החדש" של הנערות, שנישואין זה לא באמת מה שחשוב, שהחופש האישי וההגשמה העצמית חשובים יותר מטבעת על האצבע, ושהאהבה של המשפחה תנצח תמיד.
הרצון לשבור את הסטריאוטיפים "הדיסניים" לקח את הנושא החשוב ביותר לנסיכה – הנישואין – ולא רק ביטל אותו, אלא עשה זאת בריש גלי. מרידה פשוט לא הסכימה להתחתן, לא הסכימה להיכנע למסורת ולכן היא גם מכונה הנסיכה הלוחמנית. לא לחינם היא ג'ינג'ית – אלו תמיד עושות בעיות (היי, זה הסטריאוטיפ) ותמיד מוותרים להן, כי יש להן סקס-אפיל מיוחד במינו.
מרידה היא לא הנסיכה האולטימטיבית. היא לא אמריקנית, היא לא בלונדינית והשיער שלה רחוק מלהסתדר בבוקר, אולי בגלל זה אימא שלה דאגה לכלוא אותו תחת כובע מוזר בזמן המפגש עם הבעלים הפוטנציאלים. אבל גם מרידה "נענשה", ובשלב מסוים "זכתה" לגוף חטוב יותר ושיער שהוא פרסומת מהלכת לשמפו ומרכך. כנראה יותר מדי קצוות שרופים נתקעו בגרון של שומרי הסטריאוטיפים.
גם אנה ואלזה עסקו בשאלת האהבה הזוגית ובסוף הגיעו למסקנה שאהבת משפחה חשובה יותר מכל. מצד שני, אלזה, שגילתה את כוחה העצום ולמדה לשלוט בו, נשארה לבד. אנה, לעומת זאת, שהיא "פשוטת מראה" יותר, זכתה לנסיך – טוב, הוא היה מניאק, אבל נסיך – איבדה אותו וזכתה בחבר טוב לתמיד בדמותו של כריסטוף שהתאהב בה מעל לראש. אם תשאלו ילדות מה הן זוכרות מהסרט, הן ישיבו – את השמלה ואת השיער של אלזה. כמה קל לאהוב את עצמך כשיש לך צמה עבותה וחלקה, ושמלה מנצנצת שעושה סיבובים משובחים ועל הדרך את גם שולטת במזג האוויר. מצד שני, לכו תדעו מה באמת ילדות לקחו מהסרט נוכח המשמעויות שמתחת לפני הקרח.
עכשיו מואנה הפולינזית נכנסת להיכל הגאווה של הנסיכות, אף שהיא בכלל לא נסיכה אלא בת של צ'יף, כמו שהיא מגדירה – ובכלל למה להתעקש על "חייבת להיות נסיכה", למה זה משהו שצריך לשאוף אליו?
בכל מקרה, מואנה היא לא בדיוק הגיבורה של הסיפור, כלומר היא הדמות הראשית, אבל היא נמצאת שם כדי לתקן, לא כדי לשנות משהו. היא צריכה למצוא את מאווי, חצי האל, כדי שהוא בעצמו יתקן את הנזק שעשה לעולם. היא זו שצריכה להתעמת איתו לגבי ההתנהגות שלו, בעוד הוא בטוח שהוא מתנת האל לאנושות. אבל כמו כל גבר מצוי (היי, זה הסטריאוטיפ) הוא לא באמת מבין שהוא האשם בכל. כי גבר שעושה נזק הוא גבר שניסה משהו חדש, ואישה שמקלקלת, סתם לא מבינה מה היא עושה.
מעבר לזה, מואנה גם לא יכולה להיות חזקה פיזית, החוזק שלה הוא במניפולציות שהיא עושה, ב"התנחמדות" למאווי כדי שיעשה מה שהיא רוצה. למה נערה צעירה במאה ה-21 לא יכולה להיות באמת חזקה ולהפגין כוח כדי לנצח, כי זה לא נשי? עיינו ערך מולאן.
ועוד משהו, אביה של מואנה אוסר עליה לצאת מעבר לגבולות האי שלהם, אף שהיא מיועדת להיות הצ'יף בעצמה (והיא לא צריכה להתחתן בשביל זה. יש!). דווקא סבתה, שמעידה שכולם אומרים עליה שהיא משוגעת, ולכן מותר לה לעשות הכל בלי חשבון, היא זו שמכוונת את מואנה לעשות את מה שלבה אומר לה. הכוח הנשי בא לידי ביטוי בשיגעון או בתחבולה, כי אישה אמיתית לא תעז לצאת ולמרוד ותתקבל בחברה עוד בטרם תוכיח את עצמה.
אין ספק שמואנה יכולה להיות מודל לחיקוי - היא כבר זכתה לתואר הגיבורה האולטימטיבית החדשה, ואולי היא באמת תעשה שינוי, ואין ספק שהמסרים שהסרט מעביר חשובים ביותר, בעיקר למשפחה. יחד עם זאת, אם מסתכלים טוב-טוב, הסטריאוטיפים מתחבאים שם בפנים, משמרים את עצמם גם אצלנו, המבוגרים.
לכל זה תוסיפו את העובדה שמואנה היא לא בלונדינית חטובה וגבוהה (גולת כותרת השאיפות של נערות ברחבי העולם), היא נערה רגילה שנראית אמיתית. כל ילדה תשמח להיות כמוה מבחינת החוזק הנפשי, אבל אני לא בטוחה שמבחינת המראה (וחבל) – מספיק להסתכל היום ולראות מי הן הסלבריטאיות המוערצות על נערות, איך הן נראות ומתנהלות, כדי להבין שמואנה אולי יכולה להשפיע על ילדות קטנות שטרם נחשפו לשואו ביזנס, אבל כמו מרידה, גם היא תיעלם עם הסלפי הראשון.
שלגייה יצאה לאקרנים ב-1937 ומולאן ב-1998 - חיכינו יותר מ-60 שנים כדי לראות שינוי. אין לנו עוד 60 שנים כדי ליהנות מהספק שצריך להיות כאן שינוי. הסטריאוטיפים כלואים בתוכנו עמוק, כל כך עמוק שאנחנו מקבלים בהכנעה דברים שלא אמורים לקרות (תקראו קצת כותרות מהשבועיים האחרונים), וזה מתחיל בחינוך.
ואם להיות צינית מוחלטת (וגם ג'ינג'ית מורדת), אפשר לסכם את הסרט כך: מאחורי כל ביץ' זועמת עומד אידיוט ששבר לה את הלב ועוד הלך והשוויץ על זה. אבל אז הוא ביקש סליחה והיא ישר סלחה לו וחזרה להיות נחמדה ונעימה, עד עצם היום הזה.
הכותבת היא בעלת תואר שני במחקר תרבות ילדים ונוער
