נפרדים מ"הסינית האדומה"
שכנים, לקוחות ושפים מספרים על המוסד התל אביבי שיסגור את שעריו בסוף חודש מרץ הקרוב. השף חיים כהן: "הסינית האדומה היא חלק מההיסטוריה הקולינרית של תל אביב של פעם. כולם דיברו עליה וכולם הלכו לאכול שם. זה היה ה-מקום"
מסעדות בתל אביב נפתחות ונסגרות בקצב שקשה מאוד לעקוב אחריו, אבל ללא ספק אחת הסגירות הדרמטיות שעוד ייכתבו בספר דברי הימים של הקולינריה בארץ, היא ההודעה המפתיעה על סגירתה של מסעדת "הסינית האדומה",
אחד המוסדות הוותיקים והמשמעותיים שפעלו בארץ. המסעדה תיסגר בסוף חודש מרץ הקרוב, עקב תוכניות תמ"א 38 בבניין שבו היא שוכנת בסוף רחוב דיזנגוף.
המסעדה משתרעת על שטח של שני בניינים, בכתובת דיזנגוף 324 ודיזנגוף 326. בכתובת דיזנגוף 324 הבניין נשאר כפי שהוא, והתמ"א המתוכננת תתבצע רק בכתובת דיזנגוף 326, היכן שנמצא רוב שטח המסעדה.
"בשנות ה-90 היו בתל אביב רבתי כמעט 90 מסעדות סיניות", מספר השף ישראל אהרוני, "עוד לא היה כאן פיוז'ן, לא היה אוכל איטלקי וגם לא מסעדות יפניות. היו מסעדות מזרחיות, מסעדות פועלים ומסעדות סיניות מכל הצבעים ומכל הסוגים. 'הסינית האדומה' הייתה אחת מנושאות הדגל של התקופה. זה היה סוג של מועדון חברים, עם קהל קבוע ולקוחות קבועים. אני חושב שהרבה מעבר לאוכל זה היה הרבה יותר מועדון. אם תרצי להשוות את זה למשהו מוכר, אז זה היה כמו ה'קנטינה' של היום בשדרות רוטשילד בתל אביב. בויקו, הבעלים היה הרוח החיה".
מציצים מהחלון בשביל לראות את רבין
ישראל בויקו יחגוג השנה 67 שנים. הוא הקים את "הסינית האדומה" בשנות העשרים לחייו (יחד עם שותף בשם משה ביטר, שעזב את השותפות אחרי כארבע שנים) אחרי שניסה את מזלו עם עוד ארבע מסעדות אחרות בתל אביב - כולן אסייתיות, ואף אחת מהן לא שרדה יותר משלוש שנים. באוכל סיני הוא התאהב אחרי שבגיל 20 חברה לקחה אותו לאכול במסעדה חדשה בעיר התחתית בחיפה שהייתה שייכת לקפטן שעבד בצים. לפני זה הוא מעולם לא אכל אוכל סיני. בעשרים השנים הראשונות של המסעדה, הוא התגורר באותו הבניין, ובשנים האחרונות הוא מתגורר בשכונת בבלי בתל אביב.
"אנחנו נמצאים בתקופת מעבר, מסעדות מהדור הישן הולכות ומתמעטות", אומר השף חיים כהן. "אני מכיר את המסעדה הזאת טוב מאוד, ופגשתי את ישראל בויקו הבעלים בלא מעט הזדמנויות במהלך השנים האלה. בשנות השמונים הסינית האדומה הייתה כמו 'בית תאילנדי' היום, אף פעם אי אפשר היה להשיג שם מקום, כולם אהבו אותה, כולם דיברו עליה, כולם הלכו לאכול שם. זה היה ה-מקום. היה מאוד שמח שם. המסעדה הזאת הייתה גם מוקד עליה לחגיגות. כל אחד שהיית שואל אותו איפה חגגת יומולדת, היה עונה 'בסינית האדומה'. זה היה פסיכי. פעם היה פה שמח. 'הסינית האדומה' היא חלק ההיסטוריה הקולינרית בתל אביב של פעם, כשאכלנו אגרולים בתוך נוזל אדום סמיך. זה היה זה, זה היה הדבר".
היה טעים?
"זה באמת היה טעים פעם. בצק מטוגן, סוכר, חומץ, צבע אדום יפה רוזה, מה רע? כן. זאת הייתה תל אביב של פעם".
מחשב מסלול מחדש
טוני הוא העובד הכי וותיק במסעדה. עוד מעט בויקו והוא יסגרו 35 שנה יחד. טוני הוא תאילנדי, אבל כזה שכבר יותר ישראלי מהרבה ישראלים אחרים. היום, כבר יש לו נכדים כאן, ועם כמה שהוא מרגיש רע עם הסגירה, יש סיכוי שזה גם בא לו בתקופה טובה, והוא ינצל את ההזדמנות ויחזור לתאילנד. בויקו יספר אחר כך, שטוני כבר בן 62 ורוצה לצאת לפנסיה, ושרק בזכות אריק שרון יש לו בכלל תעודת זהות כחולה.
אתה מודאג?
"קשה לי לייעץ לו מה לעשות, כי מקום חדש זה סיפור, זה רהיטים חדשים ומקררים חדשים. העובד הותיק עובד פה 35 שנים והוא כבר בגיל פנסיה, אז כנראה בשבילו התאריך מתאים, אבל אני יודע שבלי טוני יהיה לבויקו קשה להרים את המסעדה הזאת מחדש".
כששואלים את בויקו אם הוא יצליח לשחזר את ההצלחה של "הסינית האדומה" במקום אחר, הוא נשמע להוט, אבל יחד עם זאת גם ריאלי באשר לסיכויי ההצלחה שלה בלוקיישן אחר. "יכול להיות שכן ויכול להיות שלא", הוא מודה, "כולם אומרים שאני לא נורמלי ושזה מותג, ורק השם של המקום ואני יביאו אנשים, אבל זה לא בדיוק ככה. היום זה כבר סיפור אחר, עם כל הטכנולוגיות והמחשבים והכל. היום לקבל אישור לעובד זר זה כמו יציאת מצרים, וכל שנה צריך לחדש אישורים וזה עולה הון תועפות ובירוקרטיה מטורפת שמזיקה לכל הענף, אבל זו המדינה. פעם הטבח היה עולה על המטוס בתאילנד, מגיע לארץ ועובד. היום זה אחרת".
מספרים שהיה כאן לוהט בשנות השמונים.
"אנשים היו עומדים בחוץ בתור. מי שאת לא רוצה עבר פה, כולל שחקנים מהארץ ומחו״ל. זה היה המקום מספר אחד בתל אביב, המפגש של ספורטאים ובוהמה".
אגב ספורטאים, יש קשר בין צבע המסעדה לבין העובדה שאתה אוהד הפועל?
"משה תאומים זה בן דודי, ואני באמת אוהד הפועל, אבל המסעדה לא אדומה בגלל הפועל אלא רק בגלל החלטה של מי שעיצב את המסעדה, שזה היה אחד האומנים הגדולים בארץ, אריק סמית. אני שכרתי אותו לעצב את המקום, אחרי שכבר הייתה פה מסעדה אחרת, והוא חשב שזו התפאורה שהמסעדה צריכה, זה היה מקרי, אבל זה יצא טוב עם הפועל".
לא הרבה יודעים, אבל השם הנוכחי של המסעדה זה בכלל שיבוש. היא נפתחה בשם "המסעדה הסינית", וכשאנשים היו מספרים שהם אכלו ב"מסעדה הסינית", שאלו אותם באיזו מסעדה סינית, והם ענו "בסינית האדומה". כך נולד השם החדש. על השלט בכניסה, אגב, עד היום כתוב "המסעדה הסינית".
למה בעצם מעולם לא החלפת את השלט בכניסה ועדיין מופיע שם שמה הקודם?
"זה סיפור מעניין. ביום הפתיחה של המסעדה תליתי את השלט, ונפלה אות אחת באנגלית. חשבתי שזה המזל שלנו, לא רציתי לתקן והאמנתי שזה המזל. ביקשתי מכולם לא לגעת בשלט - ככה הוא יהיה וככה הוא יישאר".
למה הכי תתגעגע?
"לאנשים, למקום, לריוחות, לצבעים, לעשייה, לאירוח, ובעיקר למשולש הזה שתמיד קראנו לו 'משולש ברמודה' - ירמיהו-יורדי הסירה-דיזנגוף".
איך עוברים עליך הימים האחרונים?
"יש רגעים יותר נחמדים ויש פחות נחמדים. אני קם בבוקר, יושב עם חברים בשמש, ואז נחמד, אבל יש גם רגעים פחות טובים. יש רגעים של דיכאון כבד שבהם אני מרגיש שאין בשביל מה לקום בבוקר, אבל אצטרך לצאת מזה ולחשב מסלול מחדש".
